דונלד טראמפ מחבק דגל ארה"בדונלד טראמפ מחבק דגל ארה"ב
דונלד טראמפ
(צילום: gettyimages)
מדי כ-80 שנים סובלת ארה''ב ממשבר קיומי: החל ממלחמת העצמאות (1883-1773), עבור במלחמת האזרחים (1865-1861), המשך במשבר הכלכלי ומלחמת העולם השנייה (1945-1929), ועד משבר הקורונה של היום. כך כתבו, ואולי חזו, וויליאם שטראוס וניל האו בספרם "דורות" (1997). אולם המשבר הנוכחי קשה מקודמיו בשלושה מובנים לפחות.

ראשית, בעוד המשברים הקודמים נסובו בעיקר על חזית אחת (פוליטית בשני הראשונים, ובשלישי כלכלית בראשיתו וביטחונית בסופו), הרי שהמשבר הנוכחי מתנהל בו בזמן בחזיתות הבריאותית, הכלכלית והחברתית-פוליטית.
נכון, גם המשברים הקודמים היו מורכבים מיסודות והיבטים מגוונים, אולם האיום העיקרי הזדקר באופן ברור: השרירותיות של השלטון הקולוניאלי הבריטי בסוף המאה ה-18, ושבירת האחדות הפדרטיבית של ארה''ב עם פרישת מדינות הדרום באמצע המאה ה-19. גם במשבר בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 ברור היה למנהיגי ארה''ב ולרוב אזרחיה שהאבטלה ההמונית בראשיתו, והמתקפה היפנית בהמשכו, היו האיומים העיקריים על המדינה.
המשבר הנוכחי נראה כמשלב את מגפת "השפעת הספרדית" (1918), השפל הכלכלי הגדול (1929), ומחאות שנות ה-60, וזאת עוד מבלי להזכיר את המחלוקת העזה על נשיאותו של דונלד טראמפ או את המאבקים הגלובליים מול סין ורוסיה. זהו צירוף של משברים - בריאותי, כלכלי, פוליטי וגיאו-פוליטי.
שנית, בעוד שבשלושת המשברים הקיומיים הקודמים הסכימו רוב האמריקנים על הגדרת האיום העיקרי, הרי שהפעם המצב אחר. מהו האיום העיקרי או אפילו המיידי? מגפת הקורונה, האבטלה הצומחת או סוגיית הגזע?
האיומים הללו מן הסתם משפיעים זה על זה, אולם ההתמודדות עימם בעת ובעונה אחת תתקשה להיות אפקטיבית, ולו מחמת מחסור במשאבים חומריים ופוליטיים. לכן, ראש וראשון יהא על רוב האמריקנים להסכים על הגדרת האיום העיקרי הרובץ לפתחם, ולדחות את הטיפול באיומים האחרים.
כך, למשל, על אף התוקפנות היפנית והגרמנית במלחמת העולם השנייה, הסכימו רוב האמריקנים להעדיף את השיקום הכלכלי, וביחוד את צמצום האבטלה, על פני עימות מול מדינות הציר (עד פרל הארבור). כך היה גם כשחלק מן התומכים בעבדות (ובהם מבני משפחתו של הנשיא אברהם לינקולן), הסכימו שיש להגן על אחדות ארה''ב, אף במחיר של מלחמה עקובה מדם במדינות הדרום הפורשות.
אברהם לינקולן, נשיא ארה"ב במלחמת האזרחיםאברהם לינקולן, נשיא ארה"ב במלחמת האזרחים
אברהם לינקולן, נשיא ארה"ב במלחמת האזרחים
(צילום מסך)
המתקפה היפנית על פרל הארבור, 7 בדצמבר 1941המתקפה היפנית על פרל הארבור, 7 בדצמבר 1941
המתקפה היפנית על פרל הארבור, 7 בדצמבר 1941
(צילום: AP)
במשבר הקיומי הנוכחי מתקשים האמריקנים להסכים על הגדרת האיום העיקרי. יתרה מכך, לא מעטים מהם אף מתכחשים ברמות שונות לחומרה של האיום הבריאותי או הגזענות כלפי אפרו-אמריקנים.
היעדר ההסכמה נובע במידה רבה מהשסעים בין שכבות נרחבות, בעיקר של לבנים, אך גם היספאנים, הנדחקות מזה ארבעה עשורים אל השוליים הכלכליים והתרבותיים, לבין ההגמוניה של בעלי השכלה אקדמית ויומרה גלובאלית. במילים אחרות: השסעים בין כאלה שמיצובם הכלכלי מידרדר במשך עשורים של נאו-ליברליזם וגלובליזציה, לבין כאלה המזדהים עם הפירות הכלכליים והתרבותיים של התהליכים הללו, מקשים מאוד על היכולת לבנות הסכמה רחבה בקרב האמריקנים על הגדרת האיום העיקרי.
שסעים אלה ניזונים כמובן לא רק מהתפתחויות כלכליות, אלא גם מדימויי מציאות ומקורות מידע מנוגדים, המקשים במידה מכרעת על האפשרות לגבש אחדות מטרה, ולו זמנית, בקרב הציבור.
שלישית ואחרונה: בעוד שבשלושת המשברים הקיומיים הקודמים הונהגה ארה"ב על ידי נשיאים שחתרו לאחד את רוב האמריקנים למאבק באיום המשותף העיקרי - הבריטים, הפורשים הדרומיים, קריסת המערכות הכלכליות והתוקפנות היפנית-גרמנית - הרי שהנשיא הנוכחי טראמפ לא רק שלא מנסה לאחד, אלא אף מזהה את הישרדותו הפוליטית עם קיבוע וחיזוק של הפיצול בקרב הציבור.
אל מול ההנהגות השקולות והמכילות של ג'ורג' וושינגטון, אברהם לינקולן ופרנקלין רוזוולט, מציג טראמפ הנהגה כאוטית ורודפת מדון פנימי. הן ברמת התפיסה הפוליטית, והן ברמת ההתנהגות הפומבית, הוא מציע הנהגה שונה בתכלית מזו של נשיאי ארה"ב קודמים בכלל, ובפרט של שלושת הנשיאים שהנהיגו אותה בשעותיה הקשות ביותר.
ככל שניתן לייחס לו תפיסה פוליטית, הרי שהיא עומדת על פופוליזם. חסידי הפופוליזם תופסים את השכבות "העממיות" כמתמקדות בחתירה להכרעה בבחירות, ואילו את השכבות "הלא-עממיות" כמי שמתבצרות במגדלי שן אקדמיים ומשפטיים, לאו-דווקא דמוקרטיים.
הבית הלבןהבית הלבן
עממיים? טראמפ ונתניהו
(צילום: AP)
(צילום: ירון ברנר)

בחברות שחוו גלים של לאומיות, כמו החברה האמריקנית ומן הסתם גם בישראל, מדמים עצמם רבים מבני השכבות "העממיות" כנאמנים ללאומיות, ואילו את בני השכבות בעלות היומרה האקדמית כ"גלובליסטיים" המזדהים יותר עם ערכים ואינטרסים על-לאומיים.
(דמיון נוסף בין ארה"ב לישראל נעוץ בדימוי של המנהיג: טראמפ, כמו יוליוס קיסר בעבר ובנימין נתניהו בהווה, אמנם מגיעים מהשכבות ה"לא עממיות", אבל בנו את עוצמתם דווקא על גיוס התמיכה השכבות "העממיות", באמצעות הצגת עצמם כאבירים שלהן, הלוחמים למענן באליטות).
כל ניסיון לגבש הסכמה פנימית רחבה על הגדרת האיום העיקרי והדרכים להתמודדות עמו, עלול לסכן את המלחמה הפוליטית שטראמפ מקדש בין השכבות באוכלוסייה. האינטרס הקיומי הפוליטי שלו (כמו של נתניהו) במלחמה פוליטית פנימית מנוגד לצורך של החברה האמריקנית בהתאחדות - ולו זמנית וחלקית - כנגד איום משותף, למשל בדמותה של מגפת הקורונה.
לפיכך, שלוש הנקודות המצוינות לעיל עלולות לגזור על המשבר הנוכחי להיות קשה וארוך מקודמיו עבור לא רק האמריקנים, אלא גם עבור כל מי ששואף לטובתם והמושפע מהם, כמותנו הישראלים. החדשות הרעות הן שגם אם יתחולל שינוי בהנהגה בדמות ניצחון של ג'ו ביידן בבחירות בחודש הבא, הרי שזה לא יפתור שתיים מתוך שלוש הנקודות, שיעיבו באורח קשה ומתמשך על היכולת האמריקנית להתמודד עם המשבר.
  • אדם דנאל הוא ד''ר למדע המדינה ופילוסופיה, מרצה בכיר מן המניין במכללת ספיר ופרופ' אורח באוניברסיטת וירג'יניה

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com