ילד מחשב אינטרנטילד מחשב אינטרנט
(צילום: shutterstock)
האם החינוך בישראל יעלה בסדר העדיפויות הלאומי? בגלל מגפת הקורונה, רוב התלמידים יושבים בבית כמעט ברצף מאז מרץ ומה שהתחיל כצו השעה הפך במהרה לצו הרחקה: התלמידים נפלו קורבן למערכת למידה מרחוק שמזיקה ופוגעת בהם. הניסיון להעביר את שגרת הלימודים לנוהל זום הוא מיקח טעות. אין קשר בין שימוש במוצר טכנולוגי חדיש לבין היומרה לחדשנות. האם בחסות גנרל ופקידיו הפך משרד החינוך ליחידה באפסנאות, אגף רכש ולוגיסטיקה?
הם נוהרים לרכוש מחשבים ומפקחים על למידה שאבד עליה הכלח, מצטיידים בקישוטים דיגיטליים ומפגינים התנהגות עדרית. המטרה אמנם ראויה והכוונה טובה - מחשב לכל ילד - אבל הביצוע אינסטרומנטלי והתוצאה מדאיגה: הנצחת מדיניות הסגר. מבצעי ההצטיידות לא מעניקים לילדים תקווה של שגרה בריאה. להיפך. הם מכשירים את הסגר הבא וזה שאחריו. במקום פדגוגיה של יחסים קיבלנו חינוך תלוי סט אביזרים.
לא הקורונה משאירה את התלמידים בבית והופכת אותם לזומבים, אלא התנהלות מקובעת ולא גמישה, חסרת מעוף ותעוזה, שמסתפקת בצד הטכני של הטכנולוגיה, וזונחת את חלקו השני - הלוגוס.
הסגידה לדיגיטל וההסתפקות בו מותירות מאחור את הדבר הכי חשוב במעשה החינוכי: מפגש וקשר אנושי. מכלול מגוון ועשיר של אינטראקציה, תווי פנים ורגשות מצטמצם למסך חד-ממדי. תחושת האמון בעולם אובדת עם היכולת להיות בקשר אנושי פנים אל פנים.
זה עוול לטעון שאין ברירה. הרי יש אפשרויות יצירתיות, שלא גוררות הוצאה כספית גדולה, ומשלבות את הטכנולוגי עם האנושי. למשל, העיר רג'יו אמיליה באיטליה הפכה להיות בית ספר. כן כן, באופן מילולי.
למשל, העיר התחתית בחיפה: קריית הממשלה יכולה לשמש אפשרות מרתקת ללימודי אזרחות. המתחם האקדמי יכול לשמש לשלב למידה בעיצוב אדריכלי, אופנה, אמנות וצילום
ילדי בית הספר היסודי מטילד די קנוסה לומדים בבנק; ילדי מרקו פולו לומדים במתחם תיירות; ילדי תיכון גלילאו גליליי לומדים במוזיאון. 72 בתי ספר יסודיים ותיכוניים מתפרשים במיקומים חדשים. כל נכס עירוני שניתן להכשיר במהירות הפך לאזור למידה תוך שמירה על ההנחיות כי הרווחה הרגשית חברתית של הילדים עומדת במקום ראשון בחשיבותו בסדר העדיפויות.
הסרטונים בחשבון הפייסבוק של רג'יו אמיליה מרתקים. "לקח לנו חודש להתכונן", אומר שם מנהל חווה חקלאית, "את מרחב הלמידה ארגנו במבנה שבעבר היה רפת. אני מרגיש כסבא של 22 ילדים. הילדים נטמעו בטבע, ומתהליך שהתחיל כהיענות למצב זה הפך לחוויה שתישאר עם הילדים לכל החיים".
פילוסוף החינוך ג'ון דיואי אמר ש"החינוך אינו הכנה לחיים. הוא החיים עצמם". כמי שמחבר בין המרחב העירוני לפדגוגיה, אני מאמין שכל מקום בעיר יכול לשמש מרחב למידה. בית הספר הקונבנציונלי מבודד את התלמידים מקהילת היום-יום שלהם והוא מעוצב כמסגרת המנותקת מהמרחב העירוני. משבר הקורונה יכול להפוך מעניין לוגיסטי להזדמנות חינוכית.
למשל, העיר התחתית בחיפה: קריית הממשלה, כולל מתחם בתי המשפט, יכולה לשמש אפשרות מרתקת ללימודי אזרחות; טרמינל הרכבת יכול לזמן למידה תוך כדי תנועה ונסיעה; המתחם האקדמי יכול לשמש לשלב למידה בעיצוב אדריכלי, אופנה, אמנות וצילום; שוק הפשפשים מזמן שיטוט, התבוננות והתנסות במגוון מיומנויות ותחומי דעת.

ובינתיים, אצלנו בוחרים במדיניות אנרכיסטית של עוצר לילי וסגר שלישי. מנהלים ימשיכו להעביר כנדרש דיווח יומי על מספר הלומדים מרחוק, ללא קשר או דאגה לרווחתם הנפשית או לאיכות הלמידה. חדרי הילדים ימשיכו להיות מחלקות סגורות, שבהן התלמידים מנהלים את חייהם מהמיטה. פתיחת מערכת החינוך היא סוגיה ערכית-ציבורית. יש סיכון בפתיחתה, אבל מסוכן לא פחות להחזיק אותה סגורה.
קניונים או מערכת החינוך? מדינות מתקדמות מחזיקות בסדר עדיפות שמציב את מערכת החינוך במקום גבוה. השאלה היא לא אם לפתוח את מערכת החינוך, אלא איך.
איזו רשות תרים את הכפפה ותוביל מהלך אמיץ לחזרת הנורמליות לילדים? מיהו ראש העיר שיגלה יזמות חינוכית ובעיקר חמלה ואנושיות, יסחוף אחריו ממסד חינוך אטום ומנוכר, ויהפוך את עירו לבית הספר?
  • ברוך יעקבי הוא מנהל בית הספר עין הים בחיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com