תפילה ל הרוגים ב עזה מתפללים מוסלמים ב הר הבית ירושלים מסגד אל אקצא רמדאן ירושליםתפילה ל הרוגים ב עזה מתפללים מוסלמים ב הר הבית ירושלים מסגד אל אקצא רמדאן ירושלים
מסגד אל-אקצא
(צילום: AFP)
"הסכם שלום היסטורי", הודיע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. "יום היסטורי", מיהר לצייץ מחדש את הודעתו ראש הממשלה בנימין נתניהו, ופצח בימים ארוכים של חגיגת ההסכם עם איחוד האמירויות שבמהלכם נדמה שהשתמש בשפה הערבית ברשתות החברתיות יותר מאי-פעם.
אכן, אין ספק שמדובר בחדשות מצוינות – שאת ניצניהן ניתן היה לזהות במאמר המיוחד שפרסם כאן ביוני האחרון שר המדינה ושגריר האיחוד בוושינגטון יוסף אל-עוטייבה, תחת הכותרת "סיפוח או נורמליזציה", שבו הסביר לישראל וממשלתה מה יפסידו אם יבחרו ללכת על סיפוח. משמח מאוד שברגע האמת נתניהו בחר בדובאי ובאבו-דאבי על פני עמונה ויצהר, והעדיף את הנורמליזציה על פני הפרובוקציה. זהו הישג היסטורי ומרשים לו ולממשלתו, והלוואי שההודעה הזו תהיה הסנונית הראשונה שתבשר על שלום אזורי הוגן וצודק עם כלל מדינות ערב בכלל ועם הפלסטינים בפרט.
אך בכל זאת, מצב הדברים עדיין אינו תואם את האופוריה שבה נמצאים ראש הממשלה וסביבתו: מדובר בסופו של דבר בנרמול יחסים עם מדינה שאינה מוגדרת כמדינת אויב, מעולם לא הייתה במצב מלחמתי עם ישראל ואין לה שום גבול משותף איתה, כשהתמורה היא הסיפוח היקר לליבו של הימין, הרי טראמפ בעצמו הודיע, גם אם בישראל מעדיפים שלא לשמוע ש"הסיפוח ירד מהשולחן". במילים אחרות, נתניהו אימץ את מדיניות השמאל המכונה "שלום תמורת שטחים".
וזאת עד כמה שבכלל ניתן לקרוא להסכם הזה "הסכם שלום". כל מי שקורא ערבית ויצא לו לדפדף בהודעות המגיעות מכיוון האמירויות הבין שמדובר לא בשלום היסטורי אלא רק ב"מפת דרכים" לכינון יחסים בילטרליים בין שתי המדינות בתמורה ל"הפסקת סיפוח האדמות הפלסטיניות" – זה המונח שמופיע בהצהרת יורש העצר מוחמד בן-זאיד.
גם החזרה העקבית של ג'ראד קושנר והאמירתים על כך שלפי ההצהרה המשותפת "כל המוסלמים שבאים בשלום רשאים לבקר ולהתפלל במסגד אל-אקצא" כמעט לא מוזכרת בישראל, משום מה. אצלנו מעדיפים לכתוב על בתי המלון בדובאי ובאבו-דאבי ולהתעלם מהנקודה החשובה ביותר בהצהרה פרט לעצירת הסיפוח, שעוד תגרום ללא מעט מתחים אזוריים. במיוחד משום שנושא אל-אקצא נסגר מעל לראשיהם של אבו מאזן, הוואקף ועבדאללה מלך ירדן – מה שיכול להסביר את התגובה הצוננת והמסויגת של ירדן להסכם, ואת ההודעה של הוואקף על הלכה שאוסרת על תפילה במסגד אל-אקצא מתוקף הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות.
אז נתניהו אולי מדבר ימנית כל הזמן, מאשים את כולם חוץ מעצמו בשמאלנות ותוקף את האזרחים הערבים ללא הפסקה כדי ללכד את הבייס סביבו לקראת הבחירות – אך בפועל הוא מבצע את מדיניות השמאל: אין סיפוח, אין ריבונות בשטחים, וההתנחלויות נשארו מחוץ לשטח ישראל. וכל זה בתמורה להסכם נרמול יחסים שנוי במחלוקת, שבישראל אולי עדיין לא מבינים עד כמה – גם בלי קשר לעסקות מטוסים למיניהן.
לכן, עם כל הכבוד לניסיונות להיכנס לדפי ההיסטוריה בשורה אחת עם מנחם בגין ויצחק רבין שחתמו על הסכמי השלום עם מצרים וירדן, נתניהו עדיין לא יכול להתגאות בהישג מקביל.
  • עפיף אבו מוך הוא איש היי-טק ויוזם "שבתרבות" בחברה הערבית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com