שעת בוקר מוקדמת בשדה ניסויים סודי בערבה. השמש עלתה לא מכבר, אך עבור מהנדסי מחלקת פיתוח אמצעי לחימה של משרד הביטחון (מפא"ת) זה כבר אמצע היום. מחצות הלילה הם נערכו לשגר פגזים שידמו גראדים ומזל"טים שידמו כלי טיס בלתי מאוישים של חמאס, גם טילי שיוט בתוכנית. השמיים נקיים ובהירים והמטחים המרוכזים משוגרים עם אור ראשון.
ניסוי של כיפת ברזל, 2009
הצלחה כמעט מלאה, מרבית החימושים מיורטים בניסיון הראשון. הגרסה העדכנית של כיפת ברזל נוחלת אחוזי ירוט גבוהים, אבל לאנשי מפא"ת ורפאל זה לא מספיק. ב-11:00 בבוקר הם מתכנסים למרתון דיונים של הפקת לקחים, חקר ביצועים ושיופי תוכנה. בערב, עמוק אל תוך הלילה, הם כבר עמלים על חידוש סדרת הניסויים.
באשמורת השלישית, אחרי הפסקת שינה קלה, המשגרים מוכנים ודרוכים. בצד השני של המתרס, עם פחות תחכום ומשאבים, מקביליהם בעזה עושים את אותו הדבר.
כך, פחות או יותר, מתנהל מרוץ החימוש שהחל עם שיגור הקסאם הראשון מרצועת עזה לפני כעשרים שנה. בהיעדר סיכוי להסכם מדיני עם ארגון הטרור ששולט בעזה מאז 2007, בשני צדי הגבול נמצאים בקרב מאסף להקדים זה את זה, לחמש ולהתחמש, לעקוף ולנצח.
5 צפייה בגלריה
סוללת כיפת ברזל. מערכת חסרת תקדים שמתמודדת מול העקשנות העזתית למצוא כל נתיב פרוץ
(צילום: אבי רוקח)
מצד אחד, נמצאת מערכת חסרת תקדים ברמה העולמית שפותחה בעלות של מיליארדים ובשיתוף פעולה עם האמריקנים. מאידך, ידע איראני מדינתי ועקשנות למצוא כל נתיב לפרוץ את חומת הברזל שנבנית בין שמי עזה לשמי ישראל.
הגישה שניצחה את הערכות מערכת הביטחון
תת-אלוף במילואים דני גולד היה רב-סרן צעיר במערך הלוחמה האלקטרונית של חיל האוויר בתחילת שנות ה-90, ואז, בערב אחד, בערה בו האש למצוא פתרון לאיום הטילים על ישראל. "תדלקתי את הרכב שלי בתל אביב, בשיאה של מלחמת המפרץ הראשונה, שמענו אזעקות וראינו את הנזקים שגרמו הסקאדים. זה עצבן אותי, נתן תחושה של חוסר אונים".
13 שנים אחר כך הוא היה הראשון להקים צוות קטנטן למחקר ופיתוח, במטרה לבדוק כיצד ניתן להתגבר על איום הטילים. הימים היו שלהי האינתיפאדה השנייה ובמערכת הביטחון חיפשו פתרונות כיצד לבלום את תופעת האוטובוסים המתפוצצים והמחבלים המתאבדים מיהודה ושומרון.
גולד הרכיב צוות של שלושה-ארבעה אנשים מצעירי מפא"ת, יוזמה שצמחה מלמטה ואט אט עלתה לאישור הרמטכ"ל ומנכ"ל משרד הביטחון. השניים היו עסוקים בנושאים אחרים באותו הזמן ואמרו לגולד בנימוס שהבינו אותו, אבל לא מעבר.
"היו אז הרבה התנגדויות למהלך, כי אף אחד לא חשב שזה הולך להיות איום אסטרטגי של אלף רקטות ביום שישביתו את המשק", נזכר השבוע גולד, שעומד בראש מפא"ת. "גם גורמי מקצוע אמרו לנו שלא ניתן הנדסית ליירט רקטה עם טיל. בחו"ל ניסו פתרונות לסוגיה ולא הצליחו אמרו שגם אם נצליח התהליך ייקח לפחות 20 שנה ויעלה מיליארדים וכל זה בשביל סיכוי הצלחה נמוך".
למפקפקים בצוות של גולד היה טיעון נוסף, קוגניטיבי. לאורך השנים הנטייה הטבעית של בכירי צה"ל ומערכת הביטחון הייתה התקפית – לתת עדיפות משאבית לכלים שתוקפים, מטנקים ועד למטוסי קרב, מחימושים מדויקים ועד לפצצות אדירות.
ההתנגדות בצמרת צה"ל של אותם ימים התרחבה והתבססה גם על הערכות מודיעיניות שאיום הירי הרקטי לא יהיה ראשון או שני בכל תרחיש מלחמתי.
הניתוח של צוות גולד היה שונה. באותם הימים של סוף שנות ה-90 תחילת שנות ה-2000 חיזבאללה אכן ריכז את כוח האש שלו על קטיושות מיושנות ופצמ"רים קצרי טווח, אך סימנים ראשונים העידו על הבשלת יכולות בארגון השיעי לפתח רקטות לטווח בינוני, שעלולות להגיע אפילו עד כרמיאל. גולד זיהה את המגמה העתידית.
"הסתכלנו בעיקר צפונה, וראינו שעם או בלי עזה – זה מערך גדול שהולך לקום מול ישראל", הסביר ראש מפא"ת. פיתוח כיפת ברזל היה אז בחיתוליו אך הבקעות ראשונות כבר הופיעו על שולחן השרטוטים.
"זה היה פשוט שעטנז, ואז הגיע המסמך המכונן"
את הדו"ח הראשון על הפרויקט גולד ביקש מהבוסים שלפחות יניחו על שולחן הקבינט. גם בממשלה התנגדו למיזם, אבל גולד הצליח לשכנע את הדרגים השונים להקים צוות מעט רחב יותר, בין זרועי, עם אנשי חיל האוויר. בהתחלה הם בחנו 24 חלופות ליירוט רקטות, ותמיד שמרו על קשר עין עם מטחי הקסאמים ששוגרו מעזה באותה התקופה, לפני ההתנתקות ואחריה.
בין החלופות שנוסו – יירוט בלייזר על בסיס המערכת האמריקנית "נאוטילוס" שלא צלחה, ושימוש בתותחי נ"מ מסוג וולקן. "זה היה פשוט שעטנז, בלי שום רעיון מוביל. ואז הגיע המסמך המכונן, בן שלושה עמודים, שבו כתבנו את הרעיון הבא: ניקח טיל קיים של רפאל, נעשה לו הסבה קלה ונחבר לו סנסורים של אלתא, ומערכת שליטה ובקרה של חברה קטנה", נזכר גולד.
אבל גם אחרי שהיה את הרעיון הבסיסי, הדרך להשגת המימון למיזם הייתה לא פשוטה. "אמרנו נשים קצת תקציב ונעשה מאצ'ינג עם השותפים בפרויקט, אבל נתקלנו בבעיה – צה"ל לא נתן לנו כסף בשלב הזה. אז הלכנו למשרד האוצר והוכחנו להם את היעילות הכלכלית של מערכת היירוט, שהייתה אז בקושי על הנייר".
"פשוט קוששנו כסף כדי לתקצב את המהלך והגענו עד למשקיע אמריקני פרטי שעבד איתנו בעבר על פיתוח מערכת ניווט. היינו צריכים 50 מיליון דולר. לא אמרתי לו על מה מדובר, מפאת הסודיות", שחזר גולד. "הוא הסכים, אך בסוף לא נזקקנו לכסף הזה כי משרד הביטחון וצה"ל הסכימו לממן. אחרי מספר שנים חזרתי אליו והראיתי לו שהוא הסכים, מבלי שידע, לעזור במיליוני דולרים להקמת כיפת ברזל".
מעקף הבירוקרטיה והתקלה בניסוי החשוב ביותר
שלהי 2006, צה"ל מלקק את פצעי מלחמת לבנון השנייה והקריאות למחדל מוכנות כוחות היבשה, שנחשפו במערומיהם במהלך המלחמה, מולידות תקציבי עתק לשדרוג האוגדות בתוכנית רב-שנתית. הצוות של גולד, שהתרחב בינתיים לעשרות מומחים ומהנדסים, לא עוצר לרגע. התקדמות הניסויים מעידה שהפתרון הקינטי הוא הנכון – טיל שמיירט רקטה במפגש אווירי ביניהם.
לא חולפת שנה, וחמאס משתלט על רצועת עזה. בצמרת הביטחונית, עד לשר הביטחון דאז עמיר פרץ, מבינים שהספקות במהלך היו שגויים. הכיס נפתח, והממשלה מתקצבת הקמת שתי סוללות ראשונות ב-810 מיליון שקלים, עדיין כחלק מתהליך הפיתוח שצובר תאוצה.
גולד ממשיך להתקדם בתפקידיו, ואת הפיקוד על המיזם מקבל סא"ל צ', שנחשב לאחד מאבי אבות כיפת ברזל. הצוות בראשות צ' עובד במרץ. בשיאו הוא מונה 400 איש, כולל עובדי התעשיות הביטחוניות, הוא פועל "בלי לדפוק חשבון", מקצר בירוקרטיות ומחסל פרוצדורות במרוץ נגד השעון. הצוות פעל כקפסולה סגורה, כדי שהגורמים הבכירים "לא יפריעו", והניסויים האחרונים, שקירבו את הפרויקט המגלומני להבשלה מבצעית, נערכו במידור כבד.
הניסויים במערכת נכשלו לא פעם, אך הלחץ הגדול היה סביב ניסוי הירי המרכזי, שנערך בשדה שדמה שבערבה. הניסוי תוכנן כתצוגת תכלית לכל דבר – בכירי התעשיות הביטחוניות הגיעו במסוקים לבמה המרכזית מול שדה הניסויים הענק, מסכי הקרנת הניסוי מורקו.
האווירה הייתה חגיגית, והאופטימיות נסקה לשמיים, בעוד רגע תבשיל מערכת היירוט תוצרת כחול-לבן להכרזה על יעילות ברמה מספקת, לראשונה ברמה העולמית.
אבל תקלה באחת ממערכות התוכנה, שהתגלתה מספר שעות לפני השיגור של המטח המדמה, איימה להנחיל כישלון חרוץ לניסוי, בדיוק ברגע האמת של הפרויקט היומרני.
"באו אליי האנשים ואמרו 'בוא נדחה או נקפיא'", סיפר גולד. "אמרתי להם 'מה פתאום', אז מה אם ניכשל בניסוי הזה? נמשיך ונתקדם עד שנצליח. יש לנו גיבוי, כבר קבענו יעד שבתוך שלוש שנים המערכת מבצעית בחיל האוויר, במחיר נמוך יחסית וביעילות גבוהה".
ללא אפשרות להשוות או לקבל השראה ממערכת אחרת בעולם, כי לא הייתה כזו, השלב האחרון בפרויקט התקדם מעל למצופה. הניסוי בשדמה הצליח ושר הביטחון פרץ התכבד בחתימת החוזה מול התעשיות הביטחוניות.
קרב עד לרגע האחרון
גם בשלבים האחרונים של הפיתוח היה מי שהתנגד לכיפת ברזל. המפתחים נזכרים כיום באותם אנשים במערכת הביטחון שדאגו להביא ארצה צוות מומחים מהפנטגון שצפה בתוצאות הניסויים והעריך כי למערכת יש 15% סיכויי הצלחה.
במשרד הביטחון המשיכו ללחוץ על האמריקנים לקפוץ לעגלה בתמורה לכך שחלקים מהמערכת ייוצרו בארצות הברית, כפי שקורה כיום.
יירוטים של כיפת ברזל בשמי אשקלון
(צילום: אנשי הדממה, אורית מליחי, אביאל שרעבי)
באביב 2011, אחרי שהמערכת נמסרה לחיל האוויר, כולם נשארו פעורי פה. רקטת גראד שוגרה מרצועת עזה לעבר שכונת מגורים באשקלון. הסוללה הראשונה של כיפת ברזל זיהתה ויירטה אותה. השמפניות נפתחו, ומאז נרשמה מהפכה בגישה הביטחונית כלפי איום הירי תלול-המסלול.
כיפת ברזל השפיעה דרמטית על המשק הישראלי, על ההחלטה אם לשלוח לוחמים לתמרן בשדה הקרב ועל הרציפות התפקודית של צה"ל.
ועדיין – "ההגנה לא הרמטית" זו קלישאה לעוסה, אך נכונה ומסוכנת. בתרחיש דו-זירתי של אלפי רקטות וטילים ביום מחיזבאללה ומחמאס, כיפת ברזל וקלע דוד יספקו הגנה באחוזים נמוכים בהרבה מה-85% המוכרים מהדרום. עוד רגע יצוץ הפתרון הבא – יירוט בלייזר, הפרויקט החדש-ישן של גולד, שצפוי להיות מוכרז כמבצעי כבר בשנה הבאה.
פורסם לראשונה: 16:38, 29.04.21
