מאבק בלתי פוסק יום יום, שעה שעה: זה המצב הבלתי נסבל שבו נתונים מאות אלפי קשישים בישראל. אחד מהם הוא יצחק (85) שמנסה, ללא הצלחה, להתקיים מקצבת זקנה דחוקה. "כל חיי עבדתי כשרברב. לא הייתה לי הכנסה טובה ובגלל זה אין לי פנסיה, רק קצבת זקנה שאיתה אני צריך לשלם שכר דירה, חשמל, מים, גז, אוכל ותרופות", הוא מספר בתסכול.
"בבית קר, אבל אני לא מדליק חימום", הוסיף יצחק. "בשביל לנסות להתחמם אני עוטף את עצמי בשמיכה, וזה לא מספיק".
גם הרעב מציק: "אדם לא יכול לחיות רק מלחם ומרגרינה". המצב הבריאותי מעיק גם הוא: "לאחרונה עברתי ניתוח מעקפים ואני סובל מסחרחורות. אני כועס על המדינה, היא לא נותנת לאנשים למות בכבוד. מרור השאירו לזקנים. הינו בצבא, עשינו מילואים, נתנו את הנשמה אבל שכחו אותנו לגמרי".
יצחק איננו לבד. מחקר חדש שבוצע עבור הקרן לידידות על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה, שממצאיו מתפרסמים כאן היום לראשונה, מציג את מצבם העגום והמדאיג של הקשישים בישראל.
כל קשיש שישי בישראל מוותר על צרכים בסיסיים כדי לממן את עלות החשמל בחורף; 153 אלף קשישים מוותרים על חימום כי אין להם מאיפה לשלם; 175 אלף שלא יכולים לסבול את הקור נאלצים לוותר על אוכל ובגדים כדי שיוכלו לחמם מעט את הבית הקר; 98 אלף קשישים מוותרים על שימוש במים חמים בחורף ו-98 אלף נוספים מוותרים על תרופות וטיפולים רפואיים בעיקר בגלל שאין כסף אבל גם בגלל הקורונה והסגרים.
87 מסתפקים במזון דל ומועט; 437 אלף מדווחים על בדידות מעיקה, שהקצינה מאז פרוץ המגפה; 831 אלף קשישים מוותרים על ביקור במרפאה או על טיפול רפואי מחשש להידבק בקורונה.
"גם הילדים בקושי מסתדרים"
יעל (72) מדרום הארץ מספרת: "במשך שנים עבדתי כטבחית ואחר כך בסופר ובמספרה אבל אין לי פנסיה. אני חיה מקצבת זקנה. אחרי שכירות ותשלום החשבונות מה נשאר? כלום. אני צריכה טיפולי שיניים ונעליים אורתופדיות, ואין כסף. חימום אני לא מעיזה להפעיל. יושבת בבית עם ארבעה זוגות גרביים ורועדת מקור".
ונוסף על כך, הבדידות מעיקה: "בא לי לבכות", היא אומרת בדמעות. "אין מי שידבר איתי. אני מרגישה שלאף אחד במדינה לא אכפת ממני ואני לא היחידה".
גם אסתר (69), שהחלימה באחרונה מקורונה, חשה שהמדינה מפקירה אותה לגורלה: "אני חיה מביטוח לאומי, 3,000 שקל בחודש – ובסכום הזה צריכה לשלם הכל. בבנק אני כל הזמן במינוס. אוכל אני קונה רק מה שאני חייבת, והכי זול שיש".
"הקורונה עברה, אבל אני כל הזמן סובלת מחולשה. בעלי נפטר לפני 17 שנה מסרטן ומאז אני כל הזמן לבד. הילדים שלי בעצמם בקושי מסתדרים, אז הם לא יכולים לעזור לי. אני מרגישה שאני בודדה, שאני לבד, שאין לי למי לפנות".
נשיאת הקרן לידידות יעל אקשטיין, שלאחרונה חילקה לקשישים ערכות חורף בניסיון להקל מעט על סבלם, אומרת: "בחודשי החורף ולאחר חודשים רבים של הסתגרות בבית בשל הקורונה מצוקת הקשישים מחריפה. היא מסוכנת יותר כאשר רבים מהם נאלצים לעמוד בפני בחירה בלתי אנושית בין חימום הבית, קניית מזון או תרופות".
