1 צפייה בגלריה
ארכיון
ארכיון
ארכיון
(צילום: גטי אימג'בנק)
לפני 20 שנה יצא לאקרנים הסרט "Made in Israel" (תוצרת ישראל) של הבמאי ארי פולמן. הסרט עסק בהסגרתו של הנאצי האחרון מסוריה לישראל ואני הבנתי אותו בצורה הזו: פולמן אמר שם שרק אם נעזוב את השואה לנפשה היא תפסיק לאחוז בחיינו. זה היה קצת לפני הפריצה הגדולה של פולמן ב"ואלס עם באשיר". עד זמן קצר לפני כן הוא היה העורך שלי בעיתון "העיר". הייתי לפני יציאה ללימודים, נפגשנו, ופולמן נתן לי שמונה או עשר מדבקות מלבניות של הסרט, בצבע לבן ועליהן שם הסרט באנגלית, באדום.
20 שנה שהמדבקה הראשונה שהשתמשתי בה לא נוטשת אותי. היא הייתה איתי במעונות של אוניברסיטת קולומביה, בקומה ה-30 של הדירה ברחוב 43 במנהטן, בברלין, חצתה אוקיינוסים שלוש פעמים, הודבקה לתיק המסע שלי כשנדדתי, למנשא התינוקות כשלקחנו את הילדים שלנו מבית החולים הביתה, בבית העסק שלי. היא הפכה לקמע שלנו. מזוזה ישראלית-חילונית.
בשבועות האחרונים האלימות האנטישמית בגרמניה מראה שוב את פניה המכוערות. אלפים צועקים ברחוב צעקות איומות על יהודים וישראלים, דגלי ישראל נשרפים, בתי כנסת ואבני זיכרון לציון השואה מחוללים. על תיבת הדואר של אימא ישראלית הודבקו פעמיים מדבקות "לשחרר את פלסטין". אין איום במדבקות הללו, אבל יש הצהרה: אנחנו יודעים מי את ואנחנו יודעים איפה את גרה.
כשנועם אמר: "אבא תראה", ראיתי. המדבקה נתלשה. נועם שאל כמה שאלות ואני לא יכולתי לנשום. אמרתי לו ולאחותו שיותר לא פותחים לאף אחד עד שלא יודעים מי זה
ישראלים רבים אינם עונים יותר לצלצולי האינטרקום כדי לא לקבל את פניהם של השליחים, רובם ערבים-מוסלמים; בחורה צעירה הותקפה בפארק בפרנצלאואר ברג, אחת השכונות היותר טובות ורב-תרבותיות בברלין; סטודנט ישראלי נכנס למעלית בבניין שלו בשכונת מיטה ומצא שם צלב קרס מצויר על קיר המעלית; אם לחמישה ילדים קמה ביום ראשון לפני שבועיים כדי לגלות שהמזוזה על דלת ביתה נתלשה ממקומה.
ואלו רק האירועים המיוחדים. יש גם נוהל שוטף: פה מכות לחובש כיפה, שם בעיטות לדוברי עברית. מדיניות ישראל הפכה לכתובית מקובלת שמסבירה אלימות נגד ישראלים ויהודים.
זאב אברהמיזאב אברהמי
חזרנו הביתה, הכנסתי את המפתח למנעול, כשנועם אמר: "אבא תראה". ראיתי. המדבקה נתלשה. נועם שאל כמה שאלות ואני לא יכולתי לנשום. אמרתי לו ולאחותו שיותר לא פותחים לאף אחד עד שלא יודעים מי זה, ואם זה שליח, מבקשים ממנו שיניח מחוץ לבית. כבר עשור שגרמניה לימדה אותנו לצנזר את עצמנו, להתבייש במי שאנחנו. בלי כיפה, בלי עברית, בלי סמלים יהודיים על הצוואר.
ועכשיו, האלימות האנטישמית דפקה אצלנו בבית. אני יודעת מי אתם ואיפה אתם גרים, אמרה לנו. ביתנו אינו מבצרנו, הוא רק המקום היחיד שאנחנו יכולים להתחבא בו בגאווה.
  • זאב אברהמי הוא עיתונאי ישראלי המתגורר בברלין
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com