איתרע מזלי ויש לי מושב בשורה הראשונה במופע האימים המתרחש לנגד עינינו על רקע פיזור הכנסת בפעם הרביעית תוך שנתיים. אני יושב שם בשני כובעים: בראשון כאיש צוות רפואי במחלקה פנימית, שבה אני חש את העומסים הגוברים ועולים מדי יום, מחכה לגל הקורונה שיבוא וישטוף אותנו; בכובע השני אני חבר הוועדה לבחינת תמהיל התורנויות, שבה אנו עמלים לעצב מחדש את מציאות חיי המתמחים בישראל, שנושאים על כתפיהם את עיקר נטל הרפואה הציבורית.
אז אני יושב שם, בשורה הראשונה, מביט בפוליטיקאים המתקוטטים ורוצה לשאול אותם איך לעזאזל אתם מעיזים? אוי לבושה, אבוי לרשלנות.
דווקא בעת הזו, כשמערכת הבריאות בעיצומה של התמודדות עם משבר עולמי שמשפיע לא רק על הבריאות של הציבור הישראלי אלא גם על המרקם החברתי והאיתנות הכלכלית שלנו; דווקא כשאנו נמצאים בעיצומו של תהליך תיקון הכרחי, עם דגש על זעקת המתמחים – דווקא עכשיו שוב בוחרים מנהיגנו בפוליטיקה על חשבון משילות, בשיקולים צרים על חשבון טובת הציבור.
מערכת הבריאות הישראלית מורכבת טלאים טלאים של אגודות היסטוריות, עמותות, קופות סעד, קופות חולים ומערכת רפואית צבאית שחברו יחד למארג הקיים היום. מרכיבים אלו לעיתים נפרמים ולעיתים מלכתחילה לא מתחברים, ולצער כולנו, המערכת סובלת ממחלה כרונית של טיפולים בפלסטרים היכן שמזמן היה צריך ניתוח.
כל שקל שמבוזבז על מימון מפלגות ותעמולת בחירות יעלה בחיי אדם. כל שקל כזה משמעותו צמצום הסיכוי לעוד תקן של מתמחה שיכול לעזור, לעוד מכשיר MRI שלא יגיע לבית חולים, לעוד תרופה לסל
ההחלטה ללכת לבחירות כשנגיף הקורונה – ומי יודע אילו עוד וריאציות שלו – עדיין כאן, היא דוגמה קלאסית לנטייה של הפוליטיקאים בארץ להעדיף הצלחות קצרות טווח למראית עין על פני שינויי עומק נדרשים. עשרות שנים, ועדות אחר ועדות ממליצות את אותן המלצות מקצועיות שלא מיושמות. והנה דווקא בעת הזו, כשבזכות המגפה מקבלת מערכת הבריאות סוף סוף את תשומת הלב הציבורית הנדרשת, שלה הייתה נואשת אחרי עשרות שנים של הזנחה, דווקא עכשיו שוב נגררנו בעל כורחנו לבחירות שיתירו אותה באותה סטגנציה איומה ובעלת מחיר נוראי.
מחאת המתמחים בתל אביב, השבוע
(צילום: שמוליק דודפור )
כל שקל שמבוזבז על מימון מפלגות ותעמולת בחירות יעלה בסוף בחיי אדם. כל שקל כזה משמעותו צמצום הסיכוי לעוד תקן של מתמחה שיכול לעזור, לעוד מכשיר MRI שלא יגיע לבית חולים, לעוד תרופה לסל.
כמה מגוחך שאני מדבר על שקלים כשאפילו תקציב מדינה אין. כי אין כלום, לא היה כלום, וככל הנראה – לא יהיה כלום.
הבנתי את הקונספט. כשנבחרינו לא מסתדרים עם המציאות, הם מתפזרים ומקווים לחזור למציאות אחרת. גם אני לעיתים מדמיין כיצד נתפזר אנחנו, אנשי הצוות הרפואי, נתנדף לכמה חודשים מבית החולים ונחזור למציאות טובה יותר.
העניין הוא שהמציאות תשתנה רק אם יפסיקו להתפזר, יתלכדו וייגשו לעבודה. כשם שאנחנו לעולם לא נעזוב את מטופלינו, וכשם שהעיקרון של "primum non nocere" ("ראשית אל תזיק") משמש תמיד עמוד האש לפנינו, כך אני מתחנן מכם לא לנטוש אותנו, ולמנוע נזק עצום ובל ניתן לתיקון.
- אמיתי אבנון סוויצקי הוא יו"ר משותף של פורום הסטאז'רים בהסתדרות הרפואית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
