אילוסטרציה התעללות בקשישיםאילוסטרציה התעללות בקשישים
אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
תסתכל בבקשה על האיש הזקן בחלון, יום אחד לפני סגר החגים. הוא יכול היה להיות אבא או סבא שלך, והוא לבד, בארץ הצעירה הזאת, המתעללת בזקניה.

אסיר שאין לו תאריך שחרור מגיע למצב הנורא שבו, אחרי זמן רב שהוא לא ראה בני אדם, הוא מתחיל לשכוח אותם, ובאופן מוזר מעדיף להישאר לבד ועצוב.
וכן, הוא יודע למה הציפור שרה בכלוב.
הוא מחייך חיוך מאולץ. ההגבלות הפיזיות של המגפה לא ממש מטרידות אותו, וכמוני, עוד זקן בשכונה, הוא לא מפחד כלל. מה שמפחיד אותי זה לא המחלה, אלא השהות הממושכת מדי עם עצמי, ובאופן כללי אפשר להגיד שדי נמאסתי עליי.
בסטטיסטיקות המתפרסמות בכל יום בעיתון מציינים את אחוז החולים והמונשמים, המתים ועברייני המסכות, אבל בשום מקום לא מתפרסמים מספרים על אלה שלקו בהלם הקורונה, כמו הזקן בחלון, שחלק מהם אפילו לא מרגישים איך מרחף מעליהם הענן המאיים של השיגעון.
הפסיכולוג אלפרד אדלר אמר שהחברה האנושית היא הדבר הקרוב ביותר לאמת מוחלטת. האדם הוא חיה חברתית, ופגישות עם אנשים אחרים מבהירות לו שהוא לא לבד בחלון. המציאות של אדם אחד היא לא המציאות של אדם אחר, וכשנמנע מאיתנו במשך חודשים ארוכים להיפגש עם אנשים, אנחנו שרויים רק בתוך עצמנו, בלי יכולת להשוות את מצבנו למצב האחרים. במצבים חשוכים שכאלה חשוב שנדע שאנחנו לא לבד בעולם. "האחר הוא הגיהינום", ציטוט מפורסם וקשה לעיכול של סארטר מהמחזה שלו "בדלתיים סגורות", ורק כשאתה סגור בחושך עם מזגן כל כך הרבה זמן, שמרשרש תמידית כמו צרור מפתחות של סוהר, אתה מבין שלפעמים האחר הוא הגאולה והאור, וגם כשהדלתות סגורות תמיד יש חלון.
הזקן בחלון מחפש בחוץ איזה רמז לבן אדם ולא מוצא, ולאט-לאט, והוא לא יכול לשלוט בזה, נפלטת מפיו צעקה חנוקה.
כ-70 שנה אחרי פטירתו של אדלר, הצייר הנורווגי אדוארד מונק צייר בשלהי המאה ה-19 את "הצעקה". הציור המחריד ביותר שראיתי מימיי, והוא נחרט לעד בדמיוני כתזכיר אינסופי לדיכאון קיומי ולעצב מתעצם שלא מרפה: דמות אדם שעומד על גשר, וברקע פיורד גועש. פיו פעור בצרחה אילמת, העיניים והאף הם חורים שחורים, והשמיים אדומים צהובים ובוהקים, והנוף בכחול מוגזם.
מונק סיפר על הציור שלו: "הלכתי לי בשביל עם חברים ופתאום נעצרתי, רועד בכל גופי, כשהרגשתי צעקה אינסופית שעוברת בטבע...".
(צילום: AP)
יהונתן גפןיהונתן גפן
יהונתן גפן
(ללא)
זהו אולי הציור שמפר את קביעתו של הפילוסוף שופנהאואר, שכתב: "הגבול של ביטוי האמנות הוא שהוא אינו יכול להשמיע זעקה אמיתית". ואם הפילוסוף היה חי קצת יותר שנים, הוא היה מקשיב גם לזעקות השקטות והמיוסרות, בציורים של גאון אחר, שקוראים לו וינסנט ון גוך.
צעקה כזאת, כמו של מונק, הזקן בחלון ואני, ורבים אחרים, מחניקים עכשיו, בבדידות המגפה, לפני החגים הנוראים. גיגלתי והתגלגלתי בין ספרים מאובקים, ולא מצאתי כל קשר בין הציור למגפות, אבל הציור הזה בהחלט צויר בשנים הארוכות של שחפת ממאירה שהמיתה מיליוני בני אדם, ובהם – הרבי נחמן מברסלב, פרנץ קפקא, ומאוחר יותר היא תהרוג גם את רחל, המשוררת שלנו.
כוחו של הציור הזה, כמו כוחה של האמנות האמיתית, שהוא מציב בפנינו רגשות של אחרים שכנראה סובלים כמונו, ואולי יותר.
ולכן, אם תשמעו צעקה מחרידה שמפלחת את הלילה, נא לא להיבהל – זה רק האסיר הזקן בחלון שמנסה להשתחרר.
שנה טובה?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com