האיש שהיה שם / נטע ליבנה, עורך "ידיעות אחרונות"
ה"חצר" רדפה אותו במשך כל חייו הבוגרים. 47 שנים בדיוק חלפו מאז שהתהלך שם, על גדות התעלה, ככתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", בין שורות האלונקות המכוסות בשמיכות אפורות, כשרק נעליים צבאיות מציצות מתוכן.
דממת המוות מעולם לא עזבה אותו. "שותקים גיבורי המעוזים בסואץ, לוחמי החרמון, נועזי הגולן, צרובי האש מהחווה הסינית, אכולי הלהבות מראש הגשר בגדה המערבית", כתב איתן. כתב – ובכה. קורבנות הנוראה שבמלחמות לא הרפו ממנו, גם שנים רבות אחרי שאבק הקרבות שקע.
"ממלכת הדממה", כך הוא כינה את השטח על גדות התעלה בו הונחו גופות החיילים שנפלו בקרבות הקשים של חזית הדרום, אותה סיקר. זו הייתה גם כותרת הכתבה ששלח מסיני למערכת בתל־אביב. "זה הטקסט הכי חשוב שכתבתי בחיי", אמר לימים.
נדמה שאיתן הבר היה שם תמיד. הילד שעוד לא יודע שיגדל לתוך המקצוע, אבל כנראה כבר מרגיש שהוא ניחן בחוש הריח העיתונאי, הסתובב בין הרוקדים ברחובות תל־אביב, בכ"ט בנובמבר 1947.
הבר על הרגע המכונן בשירותו הצבאי
הידיעה הראשונה שפירסם הכתב הצעיר איתן הבר בחתימתו ב"ידיעות אחרונות" עסקה דווקא בענייני חתונות. וליתר דיוק, בחתונה של איתן לבני, מבכירי האצ"ל ולימים חבר כנסת וכמובן גם אביה של ציפי, עם שרה בחירת ליבו. לרגל מוסף מיוחד ליום העצמאות של 1961 התבקש איתן לחזור אל סיפור החתונה שנערכה יומיים בלבד לאחר קום המדינה.
אבל תחום החתונות לא העסיק את איתן זמן רב. מהר מאוד הוא הפך ל"כתבנו הצבאי".
איתן היה שם, חמוש בפנקס ובעט, יחד עם חיילי צה"ל בירושלים מול כוונות הלגיון הירדני, 1965. הוא היה שם גם שנתיים אחר כך, בקרבות שהובילו לניצחון המזהיר בששת הימים. במהדורה המיוחדת של "ידיעות אחרונות" שהודפסה לאחר שהתקבלה הבשורה ש"הר הבית בידינו" דיווח איתן כך: "מעולם לא התרגשתי כמו ברגע בו קיבלתי את הידיעה שכוחות צה"ל כבשו את העיר העתיקה".
לא רק על מלחמות זכה איתן לדווח לקוראי "ידיעות אחרונות" במהלך הקריירה העיתונאית המפוארת שלו, אלא גם על השלום. הוא היה שם, בבית הנופש של סאדאת בקהיר ובבית הלבן בוושינגטון, עוקב מקרוב אחרי ההסכם ההיסטורי בין ישראל ומצרים.
והוא היה שם, הפעם כבר כראש לשכתו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, כאשר נחתם הסכם השלום עם ירדן.
איתן היה שם גם באותו לילה מר, בכניסה לבית החולים איכילוב, מוקף צלמים, כתבים ואזרחים זועקים, כשאמר את ארבע המילים שנצרבו בבשרה ובתודעתה של המדינה ההמומה.
הוא היה שם, בכל אותם רגעים היסטוריים, משמש עיניים למיליוני ישראלים שקראו בשקיקה את דיווחיו. מאות אלפי מילים, כתבות וטורים כתב איתן ב־60 שנות קריירה ב"ידיעות אחרונות". במידה רבה, איתן הוא הדי־אן־איי של העיתון.
אגדת עיתונות שהייתה באמת.
זכינו לקרוא אותו, לערוך אותו, ותמיד גם ללמוד ממנו.
אנחנו ב"ידיעות אחרונות" מצדיעים לך, איתן.
זן נדיר הסתלק מהעולם / שמעון שיפר
ככל שהדברים נגעו למילוי משימות למען "ידיעות אחרונות", איתן הבר היה שם תמיד. שום משימה שהוטלה עליו לא נתפסה אצלו שולית, משפילה, כזו שלא תאמה את מקומו הבכיר בעיתון.
בעשור האחרון לחייו הוא התגייס מטעם עצמו לכתוב על בני אדם - מדמויות שוליים ועד לבכירי מערכת הביטחון והמוסד אחרי הסתלקותם מהעולם. הכתיבה שלו העשירה את הקורא בפרטים על סיפור חייהם של מושאי כתיבתו. אני מנסה לחשוב מה היה כותב איתן הבר על עצמו אילו התבקש לסכם במאות אחדות של מילים את מסלול חייו. תתפלאו, הבר היה מחזיר לעורכיו דף חלק. הוא היה אומר להם: "על עצמי אין לי שום דבר מיוחד לומר".
הסיבה לכך היא שהבר - מי שהיה משנות ה־80 ועד לרצח של יצחק רבין בנובמבר 1995 שותף סוד לכל מה שנרקם ויצא אל הפועל במערכת הביטחון - היה אדם נטול אגו. לרגע הוא לא נתפס כמי שכפי שנהוג לומר "השתן עלה לו לראש".
הבר לא ביקש לעצמו דבר. לא כבוד, לא הכרת תודה. למעשה, הוא שייך לדור שהולך ונעלם של עובדי מדינה למען המדינה, כאלה שהאינטרס היחיד שהדריך אותם היה קשור בשאלה במה החלטותיהם יסייעו לקידומה של ישראל ותדמיתה.
איתן הבר מודיע על מותו של יצחק רבין
(באדיבות ארכיון כאן)
הקשר בין הבר ליצחק רבין היה גם הוא קשר נדיר שהתאפיין באמון מוחלט. אני זוכר שכשהבר הגיע ללשכת שר הביטחון, רבין עמד על כך שהוא ישתתף בכל דיון, מסווג ככל שיהיה. לא כולם אהבו את זה, אבל רבין דחה את הביקורת ואת מורת הרוח שהשמיעו אלופים ובכירים במערכת נגד ה"עיתונאי" שהפך לשותף סוד.
הבר היה המנסח האולטימטיבי של רעיונותיו ותפישותיו של רבין. אחדים מהנאומים שכתב עבורו כבר נכללים ברשימות הנאומים הגדולים של המאה הקודמת, אבל אף פעם לא שמעתי את הבר מבקש קרדיט על כך.
איתן הבר ייזכר גם כמפיק הגדול ביותר של אחדים מהאירועים שחוללו רעידות אדמה באזור: הסכם השלום עם ירדן במסוף הגבול בעברונה ב־26 באוקטובר 1994 וטקס החתימה על הסכמי אוסלו על מדשאות הבית הלבן. הבר היה שם לצידו של רבין בכל אירוע פרטי ולאומי והוא ידע "למכור" לאמצעי התקשורת את שחיפשו - את הסיפור האנושי בכל התרחשות. בחדר קטן ועמוס במסמכים ליד לשכתו של רבין מצא הבר זמן לעזור לכל מי שפנה אליו. הוא היה קצין רווחה, אומבודסמן ויועץ לכל מי שפנה אליו – גדולים כקטנים.
הכרתי את הבר אחרי מלחמת יום הכיפורים. אני, שוליית כתב ב"קול ישראל", התחנכתי על האגדות שנפוצו על "מלחמתם" של ההברים על כל בדל ידיעה ועל מסירותם המלאה לעיתון שבו עבדו. בהתנהלותו היה איתן הבר הביטוי המושלם של מה שנוצר ב"ידיעות אחרונות": להתחרות, להיות ראשון בפרסום הידיעה בתחום שהופקדת עליו, ועם זאת לשמור על הגינות.
זן נדיר הסתלק אתמול מהעולם. "הברקה", כפי שקראתי לו, אתה תחסר לנו בכל יום בהמשך הדרך.
חם וחכם / סמדר פרי
לפני ארבעה שבועות איתן דיבר איתי על מותו. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה נפגשנו בארבע עיניים, הכי קרוב שאפשר. אור המנורה החלש היבהב בחדרו בשעת בוקר מוקדמת. איתן התעקש להישאר במיטה. לא עמדו לו כוחותיו לצאת לגינה הירוקה, שהמטפל הצמוד יסיע אותו, בכיסא הגלגלים, אל פינת הדשא. שבי לידי, הוא כמעט התחנן, קשה לי לראות. ומיד דרש שאתכופף ובלחש אמר לי: בלי טקסים. אני יודע שזה מתקרב, ואני לא רוצה שיספרו בשבחיי על הקבר. מי שצריך לדעת, יודע.
אמרתי לו: איתן, אתה לא הולך, כי מוקדם מדי. והוא המשיך להתעקש: אני מרגיש שזה מגיע, ואני משביע אותך, שלא יקיימו סביבי פסטיבל. ניסיתי להעביר את השיחה לפסים קלים יותר והודעתי לאיתן שאף אחד מחבריו הרבים לא יוותר עליו בקלות. אף אחד לא יכול לנחש מה עובר עליי, הוא אמר בקול חרישי, רק אני יודע שאני הולך בקרוב.
איתן ביקש ממני להעביר מסר ארוך לבתו מיכל, בקנדה. הוא דיבר על חוסר מזלו בשמירה על הקשר המסובך. אילן, הבן המסור של איתן, זכה ממנו להרבה שבחים. אני גם יודע מי בדיוק חבר שלי, המשיך, כל מי שמופיע אצלי בקביעות בשנים האחרונות הוא חבר.
היינו קבוצה. מהרגע שבו איתן חלה, וכבר לא יכול היה ללכת, ונשימתו הפכה למסורבלת יותר, ותנועותיו קשות, החברים הקפידו להגיע. בשנים הראשונות זה זרם. בחודשים האחרונים, רק אחרי דקות ארוכות ניתן היה להבין ולשמוע את איתן.
היה לו חדר קטן בבניין הישן של מערכת "ידיעות אחרונות". שולחן אחד, צנוע. מרבית שיחותינו נפתחו בחדר ההוא, שנהרס מאז לטובת בניין רב קומות. בשלב מסוים היה נעמד על רגליו ואומר לי: יאללה, בואי. נכנסנו למכוניתו, ואיתן היה נוהג לקיסריה, לנתניה, לבתי קפה סודיים. עד לגליל והכנרת ורמת הגולן הגענו. תפקידי היה לשתוק. איתן דיבר על עניינים פרטיים בהחלט.
הערצתי את מעורבותו האישית, החמה והמיוחדת כל כך, אצל משפחות קורבנות פיגועי הטרור. כל שנה היה נוסע לפחות פעם אחת לבית הקברות הצבאי, עובר מקבר לקבר. בפעמים שהתלוויתי אליו הוא היה, כאנציקלופדיה חיה, עוצר ליד אחד הקברים, חושף פרטים לא ידועים על דמותו של הנופל. איתן היה כתבנו הצבאי כמעט עד יום מותו. תנוח על משכבך, ידידי. ידענו הרבה צחוק וגם בכי. הגיע הסוף לייסוריך. עכשיו בשמיים, כמו שאומרים, תוכל לכתוב נאומים למפקדים נערצים, להעיר הערות חכמות לשרים ולראשי הממשלות. לא נשכח אותך.
שלום חבר, שלום שכן / אלוף (מיל') עמוס ירון
האמת, זו משימה כמעט בלתי אפשרית לכתוב הספד על איתן הבר. לא כי האיש אינו ראוי למילים הנשגבות ביותר. לא כי איני מכיר אותו לפני ולפנים. אנחנו הולכים יחד עשרות שנים. אני כקצין במגוון תפקידים והוא ככתב צבאי, כפרשן וכיועצו של יצחק רבין. ומעבר לזה אנחנו גם שכנים וחברים. ובכל זאת, קשה לי לכתוב על איתן. איך אפשר לכתוב הספד על אמן המילים, על האיש שכתב אלפי טקסטים מכוננים. כתבות, פרשנויות, ספרים וכן, גם הספדים. וכשאיתן כתב הספד – הוא עשה זאת הכי טוב מכולם. כי איתן ידע לשלב באופן מופלא בין קורות חייו של הנפטר לבין תרומתו למדינה, לעם, למשפחתו. הוא מצא את המילים המדויקות שגם ישכילו את השומע וגם ירגשו, ובעיקר יעשו הרבה כבוד לאיש בדרכו האחרונה. אני בטוח שכל מי ששמע או קרא את ההספדים של איתן חשב ודאי בליבו: כשיגיע יומי – תנו לאיתן לכתוב את ההספד.
אי אפשר לעמוד ברף הגבוה שאיתן הציב. אם רק יכולתי, הייתי פשוט מרים לו טלפון ואומר: איתן, תעזור לי לכתוב כמה מילים. וזה בדיוק מה שעשו רבים ממנהיגי המדינה כשנזקקו לטקסט יוצא דופן. אבל איתן איננו, ולי רק נותר לספר על האדם המיוחד שהוא היה.
5 צפייה בגלריה
במסוק בדרך לאזור הפיגוע ב"ליל הגלשונים"
(צילום: דובר צה"ל, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
הכרנו כשהיה כתב צבאי. אולי "הכתב הצבאי" של אותן שנים. לא היה קצין בצה"ל, מהזוטר ביותר ועד הבכיר, שלא חיכה כל בוקר לקרוא ב"ידיעות אחרונות" את הכתבות של איתן הבר. תמיד היו לו מקורות מעולים בצמרת והוא ידע טוב מכולם מה קורה בצה"ל – ומה צפוי לקרות. הוא סיקר פעולות ומלחמות. תמיד הביא אינפורמציה חדשה או פרשנות מחכימה, שאותה הוא כתב בשפה הכי בהירה שאפשר, כזו שמדברת "גם לרמטכ"ל וגם לנהג שלו".
העט של איתן הייתה חדה אבל לא מרושעת. הוא לא היסס לבקר ולהתריע על מחדלים, אבל עשה זאת בכבוד ובלי הרשעות שמאפיינת היום חלק מהעיתונות. בחיים האישיים הוא היה ציני וסרקסטי, אבל הכתיבה שלו הייתה הכל חוץ מצינית. איתן הבר סיקר את הצבא קודם כל כישראלי ואחר כך כעיתונאי. ולכן גם עבר בטבעיות מהעיתונות אל הממשלה, לעבוד לצידו של יצחק רבין.
איתן השלים את רבין המופנם והשקט וסייע לו להפוך לאחד המנהיגים הגדולים בתולדות המדינה. כולם זוכרים את "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" שהוא אמר אחרי הרצח, אבל אני מעדיף לזכור את המילים שהוא כתב לרבין לטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן: "אני יצחק רבין, מספר אישי 30743, וחייל מספר אחת בצבא השלום". רק איתן הבר יכול היה להמציא משפט כזה.
איתן, סמלי בעיניי שהלכת לעולמך בדיוק ביום השנה למלחמת יום הכיפורים. כתבת עליה כל כך הרבה, והספר שלך ושל זאב שיף "לקסיקון מלחמת יום כיפור" הוא אחד המסמכים החשובים ביותר שנכתבו על המלחמה הזו. היית ידען גדול כמעט בכל התחומים. הכרת את כל העולם, תרתי משמע. היית מיודד עם המלך חוסיין, עם הנשיא קלינטון, ועם רבים־רבים ממנהיגי תבל. אבל היית גם השכן שלי משיכון הצנחנים. הייתי איתך ברגע הקשה ביותר בחייך, כשרעייתך גילה נפטרה בביתך. הייתי לצידך בשנים האחרונות כשהתמודדת מול המחלה הנוראית. אני מודה שקשה היה לראות איך הגוף בגד בך. ועדיין, גם בשיא המחלה, תמיד היה מרתק לשמוע את הסיפורים שלך. איתן, הבית שלך עמוס באוצרות. ארכיון מדינה קטן. פתקים סודיים, מסמכים נדירים, ספרים בעבודה. אני בטוח שעוד נקרא רבות על עלילותיך. שלום חבר, שלום שכן.
ידע לרתק / שלמה נקדימון
איתן ז"ל ואני התחלנו את הקריירה שלנו בעיתון "חרות" בשלהי שנות ה־50 של המאה הקודמת כמובן. זו הייתה תקופה שעיתונאים החלו את דרכם העיתונאית בעיתונים המפלגתיים, שטיפחו עיתונאים בראשית דרכם. אחרי שנים אחדות הצטלבו דרכינו ב"ידיעות אחרונות".
כישורי הכתיבה שלו ניכרו בעליל. כתבותיו היו בנויות היטב. ככתב צבאי בלט על פני עמיתיו בתחום, גם בהשגת מידע, גם בריתוק הקורא. הוא ניחן בחוש מיוחד לייצר מגעים עם אבירי השלטון. בעניין הקשר בינו לבין יצחק רבין, בנושאים שאני מכיר מקרוב, הייתי אומר שראש הממשלה סמך עליו יותר מאשר על אנשי הלשכה האחרים.
טביעות אצבעותיו ניכרות היטב בכמה מהנאומים החשובים ביותר של רבין. אספר כאן, כי ב־17 באפריל 1995 התחלתי, בסיועו של איתן כמובן, לראיין את רבין בהיותו ראש ממשלה ושר ביטחון על אירועים מרכזיים בחייו. על חלק מהנושאים סיפר לי כמעורב, ובין אלה היו איראן־גייט, מלחמת ששת הימים, פגישה עם סדאם חוסיין שאמורה הייתה להתקיים בארצות־הברית וברגע האחרון לא יצאה לפועל. סדאם פשוט התחמק.
כך עמדו לצאת לפועל עוד מספר ראיונות עם רבין, אך למרבה הצער את סיפורו זה, מבחינתי ראיון אחרון עימו, פירסמתי ב"ידיעות אחרונות" כבר בגיליון זיכרון לזכרו. "חבל שלא השלמנו", אמר לי איתן בדאבה. אני יודע שבשנותיו האחרונות אף עמל איתן על כתיבת הביוגרפיה של רבין. יהי זכרו של איתן צרור בצרור החיים.
