מחלקת קורונה בית חולים שיבא תל השומרמחלקת קורונה בית חולים שיבא תל השומר
מחלקת קורונה בשיבא
(צילום: AFP)
"אי-ספיקה של מערכת הבריאות". איזה משפט סטרילי; כל כך מכופתר. לא חשוב כמה פעמים עוד יחזרו עליו בחדשות בהקשר של מגפת הקורונה – אי אפשר באמת להיבהל ממנו. אז בואו נדבר על מה שבאמת כתוב שם: דילמת המיטה האחרונה. אותו רגע, שנייה לפני שבית החולים בעיר שלכם נסתם בחולים. כל המיטות נשלפו כבר מהמחסנים, המסדרונות מפוצצים, אוהלי אשפוז אולתרו במגרש החניה. זהו, נשארה רק מיטה אחת פנויה.

זה יכול להתרחש משתי סיבות: הראשונה, המשך העלייה במספר חולי הקורונה. מתמטיקה פשוטה מכתיבה אותה. סופרים מיטות, מכונות הנשמה, מחלקות. מספר החולים המאושפזים צריך לעולם להיות "קטן-שווה" למספר שיוצא. זה הפחד הגדול ועליו כולם מדברים כל הזמן. כשהמספר עובר את התוצאה שקיבלתם, זו "אי-ספיקה".
הסיבה השנייה שיכולה להפגיש אותנו עם דילמת המיטה האחרונה היא לא מחסור בציוד, אלא מחסור בצוותים רפואיים. מדברים על זה קצת פחות, אבל זה לא פחות מסוכן מבעיית הציוד. האמת? זה כבר קרה. יש בתי חולים במדינה שלנו שסגרו מחלקות כי הצוות כולו נכנס לבידוד. הם התקפסלו, התפצלו, עשו שמיניות באוויר, אבל בסוף לא הייתה ברירה, שלחו את החולים הביתה ושמו שלט: סגור. במו עיניי ראיתי את המצוקה של אחד הרופאים שנאלץ לנטוש.
אז מה נעשה עם המיטה האחרונה כשיגיע הרגע הזה? למי נעניק אותה? דמיינו: בכניסה למיון עומדים נער בן 16 ופנסיונר בן 70. את מי נכניס? הנער הרי עוד לא הספיק כלום, כל החיים עוד לפניו. אבל רגע, הפנסיונר נשא כל חייו בעול. שרד מלחמות. בכספי המסים ששילם רכשו את המיטה הזו. האם זה לא דווקא הוא שהרוויח ביושר את הזכות להשתמש בה? אז איך נחליט? מה יהיה הקריטריון שלנו: תקוות העתיד או זכויות העבר?
ולמי ניתן את המיטה האחרונה כשבפתח המיון יתייצבו זו לצד זו שתי אמהות: אחת אם לשני ילדים והאחרת לארבעה? האם ניתן את המיטה לראשונה, שמותה יגזור ייסורי נצח על שני ילדים אומללים, או לשנייה, שמותה ישאיר מספר כפול של יתומים?
והנה מגיעות שתי ילדות חולות. הראשונה: בתה היחידה של אם חד-הורית ש-20 שנה ניסתה להיכנס להיריון בטיפולי פוריות מייסרים עד שנולדה בבת עינה. האחרת: אחות לארבעה אחים ובת לשני הורים. מה יהיה הקריטריון הפעם? כמות הצער שיבוא לעולם כתוצאה מהחלטתנו?
ומה נעשה כשכל המיטות כבר תפוסות ולבית החולים מובא המדען הגאון שנמצא ממש על סף גילוי התרופה לקורונה אך נדבק, לרוע המזל, במחלה הארורה. האם ננתק עבורו את אחד החולים ממכונת ההנשמה כי הסיכוי להציל את האנושות מצדיק זאת? האם המדד שלנו יהיה מספר המתים שנגזר מכל פעולה, או שמא אין לנו זכות מוסרית לחרוץ חיים משיקולים סטטיסטיים?
ועוד לא מצאנו תשובה לשאלה איך תחיה עם עצמה, את שארית חייה, אותה רופאה במיון שנאלצת כמעט מדי יום לקבל החלטות ממשפחת הדילמות הנ"ל. אבל דבר אחד אנחנו בהחלט יודעים: כשהיא ועמיתיה מתחננים שנכבד את כללי המגפה רק כדי להקטין את הסיכוי שהם יפגשו את הדילמות האלה, אנחנו חייבים להם את זה. גם אם אנחנו מכחישי קורונה, גם אם אין לנו חשש מהמחלה, גם אם אנחנו משוכנעים שהכל צל הרים. פשוט מגיע להם שנעשה את זה בשבילם.
  • משה פרל הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב ובקריה האקדמית אונו

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com