למשטרה יש סמכות לנהל מאגר נתונים לזיהוי גנטי, ודגימת רוק מהרחוב אינה חיפוש פנימי בגוף החשוד: בפסק דין ארוך פירטו שופטי בית המשפט העליון מדוע הם דוחים את ערעורו של דניאל נחמני, רוצח הנערה נועה אייל בפברואר 1998, כולל הטענה שראיות ה-DNA הושגו בצורה בלתי חוקית.
על מה ערער נחמני?
המשטרה הגיעה לנחמני 16 שנה לאחר רצח הנערה בת ה-17, בזכות "חיפוש משפחתי" במאגר ה-DNA המשטרתי, המאפשר למצוא דמיון בין הדגימות שבמאגר לדגימות מזירת הפשע. בהמשך, החוקרים לקחו דגימת רוק מיריקה של נחמני באחד מרחובות ירושלים והעבירו אותה לבדיקת DNA שהעלתה כי ישנה התאמה מלאה לדגימה שנלקחה מגופתה של אייל וממעיל שכיסה אותה בזירה.
הרוצח טען כי ראיות ה-DNA שהפלילו אותו הושגו בצורה בלתי חוקית ויש לפסול אותן. נחמני טען עוד כי בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק, המשטרה לא הייתה רשאית לבצע את החיפוש המשפחתי במאגר ה-DNA ושדגימת הרוק שנתפסה ברחוב היא בבחינת "חיפוש בגוף החשוד", שבמקרה הזה היה לא חוקי.
הרוצח דניאל נחמני בדיון קודם בבית המשפט, ב-2019
(צילום: משה מזרחי )
עוד טען כי יש לפסול גם את הדגימה שנתן נחמני בהמשך בהסכמה בחקירתו, משום שגם היא נגזרת מראיות ה-DNA שהושגו לטענתו שלא כדין, ואף נועדה להכשיר אותן. סנגוריו של נחמני, אלעד רט, נועה זעירא ועינת ברנע, הוסיפו כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת מעשה סדום, כי התשתית הראייתית לא מוכיחה שהפגיעה המינית במנוחה נעשתה לפני מותה וכי לצורך הרשעה בעבירה זו נדרש שהמעשה יבוצע באדם חי. גם העונש על מעשה סדום אחד מופרז, נטען.
מה הכריעו השופטים?
השופטים דחו את כל הטענות. תחילה הסבירו כי למשטרת ישראל סמכות לנהל מאגר נתונים לזיהוי גנטי. ניתן לכלול במאגר זה נתונים שהופקו מאמצעי זיהוי דגימה ביולוגית, שניטלו רק מחשוד, מנאשם או ממורשע בעבירות חמורות בלבד (לא ניתן לקחת דגימה כך סתם מכל אזרח לטובת המאגר) וכן נתונים שהופקו מדגימות ביולוגיות שניטלו ממקום (כמו זירת הרצח), מחפץ או מגופה שקשורים לעבירה נחקרת.
לצורך חקירה, למשטרה יש סמכות להשוות בין הנתונים לזיהוי גנטי שנמצאים במאגר שלה, לבין נתוני זיהוי כאלה שהופקו מאמצעי זיהוי או מדגימה ביולוגית שניטלו לפי הוראות חוק החיפוש.
3 צפייה בגלריה
"לא נפל פגם חוקי בחיפוש המשפחתי או בתפיסת דגימת הרוק". נחמני בבית המשפט, ב-2019
(צילום: אוהד צויגנברג)
כאן עלתה סוגיית החיפוש המשפחתי – של פרופיל DNA. השופטים הסבירו כי הוא נערך באמצעות תוכנה ייעודית, שמתבססת על הדמיון שקיים בין פרופילים גנטיים של בני משפחה, ובוחנת את האפשרות כי אדם שנתונים לזיהוי גנטי שלו שמורים במאגר המשטרתי הוא קרוב משפחה של בעל נתוני הזיהוי שהופקו מזירת העבירה. במקרה הזה חיפוש משפחתי של DNA של אביו של נחמני שהיה במאגר המשטרתי, הוא שהוביל את השוטרים למעשה לחשוד בבנו.
השוטר רס"ר עודד יניב הסביר במשפט: "נכנסתי לקשרי המשפחה של האב, איתרתי שם את ילדיו, היו בנות, היו בנים. כמובן שבדקתי את שני האחים, שללתי די מהר את האח השני והבנתי שייתכן מאוד שהאדם שאנחנו מחפשים זה דניאל נחמני. בדקתי, ראיתי שהיו מגורים באזור רמות, הוא פשוט ענה לפרופיל שהכרנו כל כך טוב מתיק החקירה, הוא התאים בגיל, בדיקה של ההיסטוריה של הנאשם הצביעה על עוד דברים.
"העובדה שבתקופת הרצח הוא החזיק ברכב שדומה בחמש ספרות, דומה בחזות גם כן לרכב שנמסר על ידי עדים בזירה וחמש ספרות מתוך הדיווח תואמות לרכב של הנאשם", הוסיף יניב. "הטלפון שהיה ברשותו של הנאשם הוא טלפון שהוא החזיק עוד בשנת 1998 וגם הטלפון הזה הוא טלפון שהיה מוכר לנו. למעשה, הפרטים האלה שדגתי באותה פעולה פשוטה של המחשב נתנה לנו להבין שכנראה מצאנו את האדם שחיפשנו".
בעקבות זאת, המשטרה עקבה אחרי נחמני ותפסה באופן סמוי דגימת רוק שלו מיריקה ברחוב. נמצאה התאמה מלאה בין פרופיל ה-DNA שלו לפרופיל ה-DNA מהזירה. אלו שימשו כראיית זהב. בהמשך, בחקירתו הגלויה של נחמני, נלקחה ממנו בהסכמתו דגימת תאי לחי נוספת.
השופט יצחק עמית הסביר כי "מצד אחד, מאגר ה-DNA נועד לסייע למשטרה. לצד זאת, החוק נועד למנוע שימוש לרעה במידע העודף שניתן להפיק מדגימות ביולוגיות. החיפוש המשפחתי עשוי ליתן קצה חוט חקירתי ואיני רואה מה זכות לאדם לטעון שלא יעלו על עקבותיו בדרך מסוימת כזו או אחרת, ובמקרה דנן, באמצעות החיפוש המשפחתי".
השופט עמית הוסיף כי "כתוצאה מהחיפוש המשפחתי שנערך בענייננו ננקטו פעולות חקירה שגיבשו חשד כי נחמני ביצע את העבירות. לא קמה עילה לפסול את דגימת הרוק שלו שנתפסה על ידי המשטרה ברחוב. מסקנתנו היא כי לא נפל פגם חוקי בחיפוש המשפחתי או בתפיסת דגימת הרוק ברחוב".
השופטת דפנה ברק ארז הסבירה מדוע דגימת רוק מהרחוב אינה חיפוש פנימי בגוף החשוד: "כאשר אדם מפקיר דגימה פיזית ברשות הרבים באופן שמגלה כי אין לו עניין בה (השלכה לאשפה, רקיקה וכיוצא באלה) הופכת הדגימה להיות הפקר. כל טענה שמדובר עדיין בחלק הקשור לגוף האדם ולכן מחייב צו חיפוש מהווה טענה מלאכותית שאינה מבטאת את רצונו של הנוגע בדבר בזמן אמת. עד היכן נרחיק לכת?".
לגבי ההרשעה ברצח חריג בחומרתו קבעו השופטים: "בענייננו, המערער ביצע במנוחה – נערה בת 17 שלרוע מזלה נקלעה באותו לילה ארור לדרכו – מעשה סדום אלים ואכזרי, בעודה כפותה חסרת אונים. נחסוך מהקורא דברים שאמר פרופ' היס בעדותו בהקשר זה, אך נציין כי כשסיים לבצע במנוחה את זממו, רוצץ את ראשה באמצעות חפץ קהה, כך ש'כל הגולגולת הייתה מרוסקת'. אין בכוחן של מילים לתאר את התופת שהעביר המערער את המנוחה ברגעי חייה האחרונים". נחמני אם כן ימשיך לרצות את מאסר העולם שנגזר עליו ועוד 16 שנים במצטבר.
השופט עמית הוסיף לבסוף: "מעינם של הקוראים לא נעלמה העובדה שההגנה לא העלתה את הטענה הקלאסית שאנו מצפים לשמוע מפי כל סנגור: 'מרשי חף מפשע'. מאחר שאשמתו של המערער זועקת מההצטברות הראייתית. הערעור דנן הוא אך דוגמה אחת מני רבות לתהליך שעובר המשפט הפלילי בשני העשורים האחרונים – משיח של ראיות לשיח של זכויות. בעשורים האחרונים דומה כי המקום של ה'יש הראייתי' הולך ונזנח לטובת טענות לפגמים כאלה ואחרים בחקירה ובהליכי התביעה, טענות לאי חוקיות של מעשה זה או אחר במהלך החיפוש-תפיסה-חקירה, טענות להגנה מן הצדק ועוד. טענות כאלה מסיטות את ההליך הפלילי מדרך המלך ומהתכלית של חקר האמת, גורמות להליך הפלילי להסתרבל ולהתארך עוד יותר. הגיעה העת כי ההליך הפלילי שהלך והסתרבל ישיל מעליו משקולות שנוספו לו בשנים האחרונות, ויחזור ויעמיד במרכז הבמה את החתירה לבירור האמת העובדתית".
