רבים בציבור מודאגים. סקרים שונים, גם של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מראים כצפוי שרמת החרדה הכלכלית והבריאותית עלתה בחודשי מגפת הקורונה. אנשים דואגים לפרנסתם ולפרנסת בני משפחותיהם. אחרים דואגים למצבם הבריאותי וחוששים מהידבקות שגם אם לא תשפיע עליהם, עלולה לסכן את היקרים להם. לצד הדאגה מהמשבר הבריאותי, מדינת ישראל חווה גם משבר אמון חריף, אולי העמוק בתולדותיה, בין האזרחים לבין רשויות השלטון.
מדד הדמוקרטיה שיפורסם בשבועות הקרובים מעיד על צניחה ברמות האמון ברשויות השלטון השונות, ללא יוצא מן הכלל. האזרחים כבר לא בטוחים שטובתם היא השיקול המרכזי העומד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות. לא ניתן היה לצפות את הופעת הנגיף, אבל אופן הטיפול בו רצוף בכשלים.
וכאילו על זה לא מספיק, כעת מתברר שלפחות חלק מן האמת על אודות ההתהוות של הכשלים הללו תיוותר גנוזה למשך שלושה עשורים במרתפי גנזך המדינה.
שקיפות היא תנאי ראשון ליצירת אמון בין האזרחים והשלטון. ההגבלות שהוטלו עלינו כל כך חריפות, עד שכדי שנקבל אותן בהבנה ונציית להן, הממשלה היא זו שהייתה אמורה לרצות לפרסם כמה שיותר את השיקולים שעמדו בבסיס קבלת ההחלטות, את הנתונים שנחשפו בפניה ואת הנחות היסוד שהובילו אותה כשבחרה בחלופות המחמירות בדמות סגר ראשון ולאחר מכן סגר שני.
לגיטימי לקבל החלטות שגויות במשבר מסוג זה, שמתאפיין בניהול בתנאים של חוסר ודאות. זה בלתי לגיטימי לטרפד תהליכים דינמיים של תיקון והפקת לקחים בזמן אמת
הגברת השקיפות בנושא מסוג זה היא אינטרס מובהק של הממשלה, ומעבר לכך מדובר גם בחובה בסיסית שלה. חוב שהיא חייבת לבעלי המספרות, לעובדים המובטלים בבתי הקפה ובמכוני היופי, ליזמיות וליזמים שרואים את חלום חייהם מתנפץ.
אין אבסורד גדול מכך שהממשלה נוקטת מהלך הפוך מהמתבקש ודורשת לגנוז את הפרוטוקולים שלה מתקופת הקורונה תוך החבאתם מעיני הציבור ל-30 השנים הבאות. אינני מחסידי השקיפות האוטומטית של כל פריט מידע בכל מחיר ובכל זמן. ישנו תמיד השיקול הביטחוני ובנוסף ישנו ערך בדיונים שבהם יודעים המשתתפים שיעבור זמן עד פרסום דבריהם. הם משוחררים מלחץ דעת הקהל ומבעלי האינטרס ויכולים לנהל דיון מעמיק וענייני. אבל בעת כל כך חריגה, כשעל הפרק חירותנו האישית, הכלכלה שלנו ואורחות חיינו, וכשאין שום שיקול ביטחוני רלוונטי על הפרק – במצב כזה אסור להסתיר את מערך השיקולים, את החלופות שעמדו ואת רמת ועומק הדיונים שמתקיימים בחודשים אלה.
נתניהו מכריז על סגר החגים. אבל למה?
(צילום: לע"מ )
כנראה שלממשלה ישנו נימוק משכנע, גם אם אינו ענייני, להסתיר את הפרוטוקולים. ניהול המשבר הנוכחי מתאפיין בכניעה ללחצים פוליטיים ומגזריים. קבוצות לחץ מגיעות אל מקבלי ההחלטות ומובילות למצב שבמסגרתו נכנסים לישיבות הקבינט עם החלטה אחת ויוצאים עם אחרת, הפוכה בתכלית מבלי שהשינוי בהחלטה מגובה בהנמקה עניינית או בעבודת מטה.
הנתונים הנזרקים באוויר סותרים אלה את אלה. חצי מיליון מובטלים? מיליון מובטלים? האם ישנה הסכמה על מקור הפער בנתונים? מדוע החליטו לפתוח חנויות ספרים אך סגרו חנויות צעצועים? למה אפשר להתקהל עד 20 איש בשטח פתוח, אבל מתווה הלימודים שהוצע כולל רק 15 תלמידים במפגש? מדוע הוקצו 700 מיליון שקלים להכשרות מקצועיות? ומה עושים עם המלחמות הבין-משרדיות שבינתיים בולמות את מיצוי התקציב הזה?
גם השאלות הגדולות לא נדונות בהליך סדור: לא התקיים תהליך הפקת לקחים בזמן אמת בין הסגר הראשון לשני, ולא ברור שמתקיים כזה עכשיו – אחרי הסגר השני.
משבר הקורונה רחוק מסיומו. כהנחת עבודה, סביר להיערך לעוד שנה ארוכה של שגרת המגפה. במצב כזה חייבים לחשוף את הפרוטוקולים של הממשלה, כמו גם את הנתונים המלאים הידועים לרשויות, כדי לאפשר קיומו של הליך הפקת לקחים דינמי, יעיל ומתמשך.
לגיטימי לקבל החלטות שגויות במשבר מסוג זה, שמתאפיין בניהול בתנאים של חוסר ודאות. זה בלתי לגיטימי לטרפד תהליכים דינמיים של תיקון והפקת לקחים בזמן אמת. רק כך נוכל למתן את מפלס החרדה ולשקם את רמות האמון הנחוצות כל כך.
- יוחנן פלסנר הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
