ציון דרך עגום נרשם אמש (יום ה') עם העדכון ש-5,001 ישראלים נפטרו מקורונה מפרוץ המגפה. בני משפחותיהם של חמישה מתים מתוך האלפים מספרים עליהם, ומתארים את הרגעים האחרונים של מי שנדבקו בנגיף. ynet מביא את סיפורי האנשים שעומדים מאחורי המספרים.

יעקב בן ציון (בנצי), 54 מקריית שמונה

"כולם קראו לו בנצי אבל הוא היה היעקב הפרטי שלנו", ספד יגאל בן ציון מקריית שמונה, לאחיו יעקב – בנצי – שנפטר מקורונה והוא רק בן 54. בנצי היה איש צבא בעברו, ושימש במשך שנים מפקד העיר קריית שמונה. ב-2013 התמודד על ראשות העיר ולא נבחר. "צחקנו שהוא לא פוליטיקאי, אלא בן אדם", נזכר אחיו. הוא כיהן כחבר מועצה והמשיך בפעילות ציבורית ענפה, לרוב בהתנדבות, וגם היה יו"ר הוועדה לתכנון ולבנייה גליל מזרחי.
"שבועיים לפני שהוא חלה, נסענו ביחד לתל אביב. כל הדרך היו לו טלפונים של אנשים שצריכים אותו. הוא היה כל הזמן בנתינה. שאלתי אותו איך הוא מצליח לחיות ככה", נזכר האח.
בנצי גדל בבית של שבעה ילדים. הוא היה הילד האמצעי. "הוא היה מרכז הבית שלנו. אמרו שהוא באמצע כמו השַָמש בחנוכייה, ובאמת הוא היה האור של כולנו. המצווה הכי גדולה שלו הייתה כיבוד אב ואם. לא משנה מה ההורים רצו, הוא תמיד היה שם לעזרתם", אמר יגאל. "כששמעתי שהוא חולה, הרגשתי כמו שמשון הגיבור שהורידו לו את השערות. הוא היה מקור הכוח שלנו".
הסיפורים על העזרה שהושיט לרבים זרמו למשפחה אחרי מותו. לשבעה הגיעה אישה שסיפרה שנכנסה לחנות מחשבים, ובעל המקום מסר לה שיעקב הזמין שני מחשבים ניידים, הם מוכנים בשבילה לקחת. מישהי אחרת התקשרה וסיפרה שמאז ששמעה על מותו לא הפסיקה לבכות. יש לה בן על הרצף האוטיסטי ויעקב עזר לה בכל מה שהייתה צריכה.
5 צפייה בגלריה
יעקב בנציון ז"ל
יעקב בנציון ז"ל
סיפור רבים על עזרתו לאחרים. יעקב בן ציון
(באדיבות המשפחה)
בני המשפחה לא יודעים כיצד חלה, אבל שיערו שנפגש עם אדם שהדביק אותו במהלך פגישות של הוועדה המקומית שבראשה עמד. "הוא מאוד הקפיד על ריחוק ומסכה אבל איכשהו נדבק. כשנזקק לאשפוז הוא הגיע לבית החולים 'זיו' בצפת, שם היה חבר הנהלה. לצערנו המצב שלו הלך והידרדר. מחמצן ברמה מסוימת הוא היה צריך עזרה יותר ויותר אינטנסיבית בנשימה.
"לאחר שבוע וחצי של אשפוז הגיעו למסקנה שחייבים לחבר אותו לאקמו. בזיו אין אקמו, אז העבירו אותו בניידת מיוחדת לבית החולים איכילוב, שם היה מחובר למכשיר משך חודש וחצי". האחים והילדים הקפידו לבקרו מדי יום, ובתו ושניים מאחיו היו בבית החולים ביומו האחרון. "בתו שרה לו שירים של שלמה ארצי, וליטפה אותו. כשהגיעו הביתה, לקריית שמונה, קראו להם לחזור ולהיפרד". בנצי היה נשוי בשנית, אב לארבעה וסב לארבעה. נכדו הצעיר נולד בימי השבעה.

גבריאל בוארון, 66, מושב עזר

שקט, עניו וחכם ושתמיד דיבר עם כולם בגובה העיניים. כך היה גבריאל בוארון, מספרים בני משפחתו. הוא עבד כמנהל עבודה בכיר במשרד הביטחון ואהב לטייל בזמנו הפנוי. "היינו נשואים 43 שנה בזוגיות מאושרת. תכננו את הפנסיה, לטייל בחו"ל ובארץ", מספרת אשתו מרים.
על הימים הראשונים של המחלה היא מספרת כי "אחרי שחלה הוא הרגיש מצוין, רק קצת חום. רופאת המשפחה בשלב מסוים לחצה שילך להיבדק בבית החולים כי החום לא ירד. נאמר לנו שהכול בסדר והוא שוחרר הביתה עם חמצן. מצבו המשיך להידרדר ובכל יום הוסיפו לו חמצן. ראיתי אותו שבועיים לפני שהוא נפטר, ביום האשפוז. מאז ראיתי אותו רק בשיחות ווטסאפ". גבריאל השאיר אחריו אישה, שלושה ילדים ותשעה נכדים.
5 צפייה בגלריה
גבי בוארון
גבי בוארון
אהב לטייל. גבריאל בוארון
"חבל על כל אדם שמת, כי זה לא רק הוא, זו משפחה שלמה שנפגעת. לא ייתכן שאין אף משרד ממשלתי שדואג למשפחות השכולות מהקורונה. יש משפחות שזקוקות לתמיכה נפשית, תמיכה ביורוקרטית ואין מי שיעזור. אחרי כמה שבועות שסיימתי את חודש האבל, ושאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שאף אחד לא פונה ובודק מה קורה איתנו", היא שואלת בתסכול.

פרומה לוין, 99, רחובות

פרומה לוין הניצולת השואה הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 100 בעוד כחצי שנה,אך חלתה בקורונה ונפטרה. נכדתה, טליה וויס כהן בת ה-38, סיפרה בימי השבעה כי "אנחנו לא מעכלים. סבתא הייתה צלולה עד הרגע האחרון. היא התאלמנה בגיל מאוד צעיר, איבדה שתי בנות שהיו חולות בסרטן וגם נכד. היו לה חיים לא פשוטים אבל היא הייתה חזקה וחיובית ותמיד חייכה״.
"היא הייתה מרותקת בית ולמשרד הבריאות לא היה פתרון לחיסון בשבילה", סיפרה הנכדה. "לפני כחודש היא הרגישה לא טוב, ולקחנו אותה לבית החולים. היה לה וירוס והיא הייתה אמורה להשתחרר, אבל שמו אותה ליד חולת קורונה והיא נדבקה. העבירו אותה למחלקת קורונה ותוך ימים ספורים הייתה לה הידרדרות משמעותית והיא דעכה מהר. היא סבלה לקראת הסוף. לא השקיעו בה בגלל הגיל שלה. זלזלו בה".
"לאבד בן אדם בתקופה הזו זה קשה", מסבירה וויס כהן. "לא יכולנו להיפרד ממנה כמו שצריך. בקושי יכולנו לבקר אותה ובטח שלא לנשק או לחבק אותה. היא הייתה שם לבד ונפטרה לבד. אחרי כל מה שהיא עברה בחיים וזה נורא. אפילו אמא שלי לא הספיקה להיפרד ממנה. אנחנו מאוד כואבים. היא הייתה דמות מאוד דומיננטית. היא מתה בלי שאף אחד החזיק לה את היד".
5 צפייה בגלריה
פרומה לוין ז"ל
פרומה לוין ז"ל
"לא יכולנו להיפרד ממנה כמו שצריך". פרומה לוין
"אם משרד הבריאות היה מחסן מרותקי בית, היא הייתה אחרי המנה השנייה וגם אם היא הייתה נדבקת, אולי זה היה בלי סימפטומים", אומרת הנכדה. "הייתה הלוויה קטנה, והשבוע ראיתי המון אנשים בלוויה למישהו שלא הכירו. זה כואב ומכעיס שאנשים מזלזלים בהנחיות".

ריקה בליצקי, 95, אשקלון

ריקה בליצקי ניצולת השואה היא קורבן נוסף לנגיף הקורונה. נטלי רבינוביץ, נכדתה סיפרה כי "סבתא הייתה שורדת מלחמה. בעלה לחם בצבא האדום והוא הבריח אותה בתוך טנק לאוזבקיסטן. כשהיא עלתה היא הייתה בת 65 כפנסיונרית. היא לא התלוננה למרות שהיה לה קשה. היא הייתה מדברת על הילדות שלה באוקראינה ושהיה לה שם חיים יפים. בשנים האחרונות היא עברה לגור בבית אבות ושם היא נדבקה בקורונה".
״כמעט שנה שלא יכולנו לראות והיה רק קשר טלפוני״ מספרת רבינוביץ. "זה היה קשה כי היא מבוגרת והיא הייתה בודדה בחדר. היא לא הבינה מה קורה למרות שניסינו להסביר. בשלושת הימים האחרונים צילומי הריאות התדרדרו ותוך שעות זה נגמר. כל השנה הזאת אמרנו שלנו זה לא יקרה. לא ראיתי אצל סבא וסבתא חודשים. זה מבאס נורא".
"ההלוויה ההמונית שהתקיימה השבוע השאירה בי טראומה", אומרת רבינוביץ'. "לסבתא שלו לא היה אפילו מניין להגיד קדיש כי לא נתנו לאנשים להגיע. סבתא הייתה עטופה בשקיות ניילון על הכביש כדי שלא תדביק אחרים. לא תיארנו לעצמינו שככה תראה הלוויה שלה. הייתי בלוויות ואני יודעת איך זה אמור להיות. זה אמור להיות מאוד מכבד. זה היה פשוט מזלזל".
5 צפייה בגלריה
ריקה בליצקי ז"ל
ריקה בליצקי ז"ל
"אפילו לא היה מניין להגיד קדיש". ריקה בליצקי
"בהלוויה שהתקיימה אצל החרדים לא ראיתי ניידת אחת וזה פשוט סטירה לפרצוף. הם חושבים שבאזור שלהם זה לא מתקרב? הם מרגישים שזו המדינה שלהם ואנחנו התיירים פה. למה מנעתי מכל הקרובים שלנו להגיע להלוויה? למה החוק לא נוגע להם? זו פשוט מדינה בתוך מדינה".

שמואל וטרו, 89, קריית ארבע

שמואל וטרו נפטר ב-29 לאוגוסט ממחלת הקורונה. שמואל נולד ברומניה ב-1931 שרד את המחנות והשואה בה איבד חלק ממשפחתו ועלה עם שני אחיו לארץ. אביו היה גבאי בית הכנסת שנקרא 'מערת המכפלה' ברומניה והוא נטמן בבית העלמין בחברון הסמוך למערת המכפלה.
הוא עבד עשרות שנים כנהג משאית בקו חלוקת חלב של תנובה, והתגורר רוב חייו בחיפה. לפני כעשור עבר לקריית ארבע כדי להיות קרוב למשפחה. נכדו יצחק סיפר: "סבא דאג כל החיים שהמשפחה תהיה מלוכדת ודאג לילדים ולנכדים. הוא חשש מהקורונה, אך לא פחות מהבדידות. הוא הקפיד, ואנחנו הילדים דאגנו שהוא וסבתא לא יצאו מהבית שלא לצורך ומיעטנו במפגשים".
5 צפייה בגלריה
שמואל וטרו ז"ל
שמואל וטרו ז"ל
"סבא דאג שהמשפחה תהיה מלוכדת". שמואל וטרו
(באדיבות המשפחה)
"אנחנו שומעים בתקשורת את המספרים, ולא שמים לב שמאחוריהם יש משפחות שעולמן חרב עליהן. סבא היה בריא וחד משמעית היה מאריך עוד שנים רבות וטובות ללא המחלה הארורה. אנשים לא מבינים שגם אם הייתה מחלת רקע זה לא אומר שאדם צריך למות", אומר הנכד.
הנכד מספר כי וטרו היה "סבא חזק. כשלקחו אותו לבית חולים הוא לא לקח איתו את התפילין שהיו חשובות לו כי היה בטוח שיחזור. רואים את הדיון בין ההפגנות והלוויות אבל הנקודה היא שכל אחד חייב לדאוג לעצמו, כי מי שעלול להיפגע זה המעגל הקרוב".
בתחילת אוגוסט הוא סבל מקשיי נשימה שבעקבותיהם פונה לבית החולים שערי צדק בירושלים והתגלה כחולה בקורונה. הוא אושפז שבועיים, עד שנפטר ונקבר בחברון. הלוויה התקיימה בצמצום ובנו ואשתו ששהו בבידוד קיבלו אישור ממשרד הבריאות להשתתף בה מהרכב. משפחתו מספרת שהיה בריא, חזק, פעיל ויוזם שלא נזקק גם בגילו המופלג לשום טיפול סיעודי ותמיד דאג לילדים ולנכדים. שמואל השאיר אחריו שלושה ילדים, 21 נכדים וחמישה נינים.
פרופ' דרור מבורך מנהל מחלקות הקורונה בהדסה עין כרם: לא רואים הקלה
(צילום: אלי מנדלבאום, שחר גולדשטיין)

פרטי חלק מהנפטרים הועברו באדיבות אתר "רקמה אנושית", יוזמה של תנועת דרור ישראל ובית התוכנה "דרורסופט". האתר מאגד את שמות קורבנות הקורונה, ומציג את סיפוריהם. האתר הוקם מתוך הצורך לכבד את הנפטרים ובני משפחותיהם. יוזמיו מזמינים את בני המשפחה, החברים והקרובים, לשתף באתר בסיפורים ולהשתתף במפעל הזיכרון.
פרסום ראשוני: 23:58 , 04.02.21