הריסת דירת המחבלהריסת דירת המחבל
ארכיון
(צילום: דובר צה"ל)
החלטת בג"ץ שמנעה את הריסת בית משפחת המחבל הנאשם ברצח החייל עמית בן יגאל הפתיעה גם אותי. באווירה הנוכחית, תחת שלטון הימין, לא האמנתי שהשופטים יאזרו אומץ ויעמדו לבדם מול תאוות הנקם והצימאון לראות את כוחות צה"ל מחריבים בית שבו מתגוררים אם ושמונת ילדיה.

השופטים ג'ורג' קרא ומני מזוז הם אנשים אמיצים שהזכירו לכולנו שישראל היא מדינת חוק, ובמדינת חוק לא מענישים אנשים אם אין נגדם אישומים והם לא עשו דבר. מוסר וצלם אנוש נמדדים כשקשה וכשכואב. בשעות כאלו עומד חוסנה המוסרי של ישראל למבחן.
קריאתה של ג'ודי ניר מוזס שלום לחוקק חוק שיתיר הרס בתי משפחות לעולם לא תתממש, ואם כן – היא תיפסל בצדק על ידי בג"ץ. גם היא יודעת שאין במדינות דמוקרטיות (וגם לא במדינות הלא דמוקרטיות) חוקי ענישה נגד אנשים שבהגדרה לא עשו דבר. לא בכדי משתמשת ישראל בשלטון הצבאי בשטחים כדי להוציא לפועל הריסות בתים באמצעות פקודה של אלוף הפיקוד ולא באמצעות חוק. זאת גם הסיבה שבעטיה אין הריסות בתים של אזרחים בתוך ישראל, גם אם הם בני משפחה של טרוריסטים יהודים או ערבים. את המעשה הלא חוקי הזה אנחנו מרשים לעצמנו לעשות רק בשטחים.
המצדדים בהרס הבתים מציגים את ההרתעה כנימוק עיקרי, אבל דווקא צוות חשיבה מיוחדת של צה"ל בראשות אלוף אודי שני קבע שלא נמצאה הוכחה לכך שמדיניות הריסת הבתים יעילה לאורך זמן. "פעולות ההריסה שהניבה תוצאות בתחילת הדרך, הציגה לאורך זמן תוצאה הפוכה, שיצרה אפקט של חוסר לגיטימיות, גורמת לליבוי שנאה, הזהות ציבורית הקולקטיבית מתחזקת – עידוד הטרור", נכתב בהמלצות הצוות, שאותן אימצו שרי הביטחון שאול מופז ובוגי יעלון.
גם האגדה שמפיץ הימין הישראלי בשיטתיות, כאילו עונשי המאסר למחבלים הם פרס וחופשה בתנאים של מלון פאר, מנותקת לחלוטין מהמציאות. בשונה מבתי המשפט בישראל, בתי הדין הצבאיים שולחים את האסירים הביטחוניים לתקופות של שנים ארוכות. רוצחים נשלחים למאסרי עולם ללא אפשרות קיצור ורובם יסיימו את חייהם בכלא. לא תמצאו אסיר פלסטיני שהורשע ברצח וזכה לקציבת עונש ל-27 שנים כפי שקיבל רוצחו של אמיל גריצוויג, יונה אברושמי.
בניגוד לאסירים ישראלים שהורשעו ברצח או באונס ויוצאים לחופשות, האסירים הביטחוניים הפלסטינים לא זכאים ליום חופשה אחד ויחיו חיים שלמים מאחורי הסורגים, בלי אירועים משפחתיים, גם לא חתונה, לוויה או שבעה. כלום.
אז מי שחושב ששלילת חופש מוחלטת מאדם, ניתוקו לכל החיים ממשפחתו, ילדיו וקהילתו ואי-מתן אפשרות לשחרור אינם עונשים מרתיעים, כנראה עיוור את עצמו מרוב רצון בנקם ושנאה.
גם מיתוס התשלומים המופלגים שלהם זוכים הטרוריסטים מהרשות הפלסטינית משולל ייסוד. אף אחד לא מוותר על החופש שלו לכל החיים עבור 2,000 או 4,000 שקל בחודש כקצבת קיום שלה זוכה המשפחה. את הסכום הזה - הנמוך משכר מינימום גם ברשות - יכול היה המפגע להרוויח בקלות בכל עבודה. האגדה כאילו הסיבה לעשיית פיגועים היא תאוות בצע היא שקרית.
מוסכם גם בימין שכדי להבין אם הרתעה עובדת צריך להיכנס לראשו של המחבל, אבל כשבודקים באמת מה מניע פלסטיני לפעול נגד ישראל, מגלים שהסיבות הן ייאוש מהכיבוש והרצון לעצמאות.
העם הפלסטיני, כמו היהודי, רוצה חופש, עצמאות, הגשמה לאומית וכבוד אישי. מרבית העם הפלסטיני רוצה לקדם זאת באמצעות משא ומתן והסכם שלום, אבל כשהדלת של ישראל סגורה והייאוש וההשפלה גוברים, גם פלוגת חיילים שמגיעה באישון לילה ללב כפר פלסטיני הופכת מטרה לכעס וזריקת אבנים.
אין הצדקה למעשה טרור ואלימות, בוודאי לא לרצח, אבל הרס בתים ופעולות נקם רק יגבירו את המוטיבציה להמשיך להיאבק, לשנוא ולהרוג בנו. מי שחיי חיילי צה"ל באמת יקרים לו, מי שבאמת רוצה למנוע את הפיגוע הבא, צריך לקדם הסכם שלום על בסיס פתרון שתי המדינות, ולהוציא את צה"ל ממשימות השיטור בלב השטחים.
  • יריב אופנהיימר הוא חבר הנהלת "שלום עכשיו"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com