עמיר פרץעמיר פרץ
השר עמיר פרץ
(צילום: משי בן עמי)
במשך שנים שימשתי דובר מפלגת העבודה תחת יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק, ושלושתם עמדו מול ביקורת חריפה במהלך כהונותיהם כי ה-DNA של המפלגה הוא השמדה ציבורית של העומדים בראשה. אבל עכשיו התחוור לי שהם חוו פיקניק לעומת הזובור שמעבירים את עמיר פרץ, כולל במדור זה. הארס נגדו עלה מדרגה והפך לבון-טון תקשורתי שתמציתו "עמיר פרץ אשם". רבים מהמבקרים ידעו להתפאר במהלך מערכות הבחירות האחרונות שכלל לא הצביעו לעבודה, ועתה הם מבקרי התוצאות.
הממשלה הנוכחית קמה בהרכבה המעוות כיוון ששניים מחברי כחול לבן, צבי האוזר ויועז הנדל, החליטו שלא לתמוך בקואליציה הכוללת את הרשימה המשותפת. פרץ, האשם התמידי, היה היחיד שתמך באופציה הזו מראש. בוגי יעלון, שדחף את השניים למקומות ריאליים ברשימה אף שידע על התנגדותם לממשלה בתמיכת המשותפת – זכאי. כי הוא נגד ביבי. ואילו פרץ? אשם.
תסמיני מחלת "פרץ אשם" פוגעים ביכולת לבחון בעין אובייקטיבית את ההישגים שלו ושל איציק שמולי בממשלה, וכאלה היו לא מעטים: יחד עם כחול לבן נמנעו פגיעה במערכת המשפט, החוק צרפתי, פסקת ההתגברות וניסיונות החסינות. עוד עניין פעוט ערך לכאורה שנזקף לזכות פרץ וכחול לבן הוא חלקם במניעת סיפוח שני מיליון פלסטינים שהיה מערער את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אבל מה זה חשוב.
נכון, עמיר פרץ אינו חף מטעויות, שאחת הבולטות היא אורלי לוי-אבקסיס. אבל בשונה ממבקריו הוא לא ברח מאחריות אלא נשאר במערכה על מנת להציל את מפלגת
פרץ ושמולי גם השיגו לא מעט במאבק בקורונה הכלכלית: מענקים למעסיקים הוגנים שלא פיטרו עובדים בתקופת הקורונה, תיקון קצבאות לנכים, חוק למניעת עוקץ קשישים, עמידה על המחויבות לרכש גומלין המייצרת מקומות עבודה, ועוד נושאים שקצרה היריעה מלפרט. אבל כאמור, מה אלו חשובים כאשר נגיף "פרץ אשם" משתולל בגוף.
אין זו הפעם הראשונה שמזלזלים בפרץ. גם כשר ביטחון הוא לא זכה להערכה למרות חלקו בהרתעת חיזבאללה למשך שנים והיוזמה לפיתוח כיפת ברזל, מערכת נשק ששינתה אסטרטגית את יחסינו עם שכנינו. אותו פרץ, המבוקר הסדרתי, גם הוביל את השלבים הראשונים בתכנון השמדת הכור הגרעיני בסוריה, אבל פירגון? יוק. העיקר ש"פרץ אשם".
עובדה נוספת הנעלמת מהעין אצל הלוקים בנגיף היא שפרץ קיבל לידיו מפלגה מרוסקת. ההידרדרות החלה עוד בימי המו"מ שניהל יצחק (בוז'י) הרצוג לכניסה לממשלת נתניהו ונמשכה בימי אבי גבאי, כאשר רוב הבוחרים עברו ל"הצבעה אסטרטגית" לכחול לבן.
נכון, עמיר פרץ אינו חף מטעויות, שאחת הבולטות היא סיפור אורלי לוי-אבקסיס. אבל בשונה ממבקריו, אבירי מקלדות למיניהם, הוא לא ברח מאחריות אלא נשאר במערכה על מנת להציל את מפלגת העבודה. גם ההצטרפות לממשלת נתניהו-גנץ, בהיעדר חלופה אחרת, הייתה במקומה וסייעה למנוע אסון בדמות מערכת בחירות רביעית בעיצומו של המאבק בקורונה.
אבל כאמור, מה אני מבלבל את המוח עם עובדות? רבים מפעילי מפלגת העבודה חושבים מזה עשורים שהחלפת היו"ר היא הפתרון לכל בעיה.
אם היא לא תדע לחזור ולהיות מפלגה פטריוטית שהביטחון בראש מעייניה - ביטחון לאומי, כלכלי וחברתי - גם החלפת יו"ר כל חצי שנה לא תסייע לה. בימים אלו עליה לחדד ולחדש עמדותיה, להפנות את העיניים כלפי חוץ וקצת להפסיק עם ההתמודדויות הפנימיות האין-סופיות.
  • יורם דורי היה דובר מפלגת העבודה בשנים 1998-1992 ויועצו המיוחד של שמעון פרס כיו"ר המפלגה (2006-2005)
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com