אכיפת המשטרה בכיכר דיזנגוף בסגר השלישיאכיפת המשטרה בכיכר דיזנגוף בסגר השלישי
אכיפה בתל אביב בשבת
(צילום: מוטי קמחי)
קשה לקבוע אם אנחנו שמאל או ימין, אשכנזים או מזרחים, חילונים או דתיים. סביר להניח שאנחנו קצת מהכל: מעמד בינוני כללי, גר במרכז ובפריפריה, נוסע באוטו ליסינג, טס פעם בשנה לחו"ל עם המשפחה, מקטר על מסים ועל מילואים ועל יוקר המחיה, ומצביע לאיזו מפלגה כללית שהאג'נדה שלה היא בסך הכל מי שעומד בראשה. ביבי או גנץ? סער או לפיד? אין שום הבדל. אחד מהם רק הספיק להיות במערכת מספיק שנים בשביל להסתאב באופן פתולוגי.
וכשם שאם נותנים לך משהו בחינם אז המוצר הוא אתה, כך אם אין לך ממש אג'נדה ‑ אלא רק איש ‑ אז המוצר הוא לשמור את האיש הזה בשלטון בכל מחיר. ומה המחיר? לְרַצּוֹת את כל אלו שיש להם אג'נדה וקהילה אמיתית מאחוריהם. שמצביעים לא לאדם, אלא לתוכן.
קבוצות אינטרס כאלו, מוחלשות ככל שיהיו, מנהלות היום את המדינה. עזבו את המדינה. הן מנהלות את העובר ושב שלנו, קובעות אם נשדרג סלולרי, נלך לזארה או נזמין טייק אווי. בעיקר הן קובעות אם ניכנס שוב לסגר – אנחנו, משלמי המסים, שומרי החוק, דוחי החתונות, שמבקרים מרחוק את סבא וסבתא כבר כמעט שנה.
אני מחכה לבחירות הקרובות. אולי יבוא מועמד, אולי תבוא מועמדת, שיגידו לנו בפרצוף, בלי לנסות להתחנף אל אף אחד חוץ מאשר אלינו: "היינו פראיירים. בואו ניתן ידיים ונצא מהבוץ".
אנחנו שמים מסכה ומביטים מרחוק בהשתאות בשיטת הרמזור המוזרה, שמיושמת רק על ערבים, באכיפה בררנית שקונסת רק יהודים חילונים שאינם ירושלמים, בבתי הספר הסגורים כי הם לא ישיבה תורנית, בתורים ארוכים בשדה התעופה של לקוחות מרוצים מתעשיית המין בדובאי שבמשך שבועות התקהלו בחו"ל וחזרו ללא חובת בידוד, בחתונות שיורקות על החוק, על המגפה, על המשטרה, עלינו.
אנחנו סוגרים את המסעדה או את החנות שלנו, גם אם לא ביקרו בהן יותר מחמישה אנשים ביום בשנה האחרונה. אנחנו חוטפים דוח של 500 שקל על הליכה בים עם ילדה קטנה שכבר משתגעת בבית, או דוח של 5,000 שקל על זה שסירבנו לפרנס את וולט, ומכרנו ללקוח שעמד בחוץ. ואז אנחנו נדהמים לגלות שבאותו רגע ממש התקיימה חתונת ענק בביתר עילית, ללא דוחות וללא הפרעות.
ואז אנחנו מביטים בהשתאות בעוד סגר, בעוד חל"ת, בדכדוך ובחרדה של הילדים ושל ההורים שלנו, ובקרקס הזה של הפוליטיקה הישראלית, שנועדה להגן על כיסאות ועל אינטרסים שהם לא שלנו.
אני לא נגד החרדים. כיף להם שיש מי שדואג להם. אני רק קצת בעדנו - המגזר של הפראיירים שמשלמים על המשקאות של כולם, ובכל זאת צוחקים עלינו מאחורי הגב. אנחנו עסוקים בלריב בין עצמנו על ניואנסים, במקום להבין שיכולנו להיות קבוצה עם המון כוח, זאת שבאמת מכתיבה את סדר היום. אבל שכנעו אותנו שיש בינינו ימנים ושמאלנים, שיש בינינו תהום ושאנחנו אויבים. ובינתיים מכרו את המושבים הכי טובים בהצגה, ואנחנו נתקענו ביציע.
אני מחכה לבחירות הקרובות. אולי יבוא מועמד, אולי תבוא מועמדת, שיגידו לנו בפרצוף, בלי לנסות להתחנף אל אף אחד חוץ מאשר אלינו: "אנחנו פראיירים. היינו פראיירים. בואו ניתן ידיים ונצא מהבוץ".
  • רותי רוסו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com