אין לכם באמת מושג, אה? שום דבר. כלום. אתם יושבים על מה שאמור להיות אינספור צינורות מידע, יועצים, מחקרים, פרופסורים, ועדות, נתונים, מה לא – ואין לכם שמץ מושג.
אז אתם שולפים – אוהו, כמה שאתם שולפים; חוזרים ללימודים בקפסולות! בעצם לא בקפסולות! בעצם אין כסף ל-א'-ב'! טוב, יש, אבל רק חלק מהשבוע. טוב, ארבעה ימים בשבוע, זוכרים אחד, מחלקים בחצי, מחזירים את י"א-י"ב, מחסירים את ה'-ו', ומה קיבלנו? אפס.
אפס, כי זה, כבר זמן ארוך מדי, הציון שלכם – מראש הממשלה, דרך שר החינוך, קבינט הקורונה, ועד אחרון החליפיים, החלופיים והתכף-יחלפו – כל האנשים שאמורים, בשלב זה, לאבד לילות כימים על עניין אחד בלבד:
כמה יעלו לישראלים טיסה פלוס מלון לאמירויות.
נראה לכם? לא, באמת; כי לרגע חשבתי שראיתי אתכם מהנהנים. לרגע חשבתי ששמעתי אתכם מנסים לדבר איתי על סודן. לרגע הייתה לי תחושה שאולי אתם לא מושקעים כולכם, כאיש אחד – ולא כמפלצת מרובת-הראשים שהפכתם להיות – בדבר היחיד שחשוב כרגע: הילדים.
הילדים שאצלי בבית. הילדים האבודים. הילדים שאתם – ואני – חייבים להם רק דבר אחד: עתיד.
יד ימין לא יודעת מה יד ימין קיצוני עושה, ויד שמאל – או שמאל-מרכז – מסתירה פיהוק, אדישות או השלמה עם מר גורלה
אבל מה אכפת לכם מהילדים? אכפת לכם להראות להוריהם למי יש גדול יותר – מיקרופון, אני מתכוון – ומי יכול לצאת, בכל זמן, האיש הקטן יותר. לכן שר החינוך מכריז על לימודים בקפסולות, וראש הממשלה – שמינה אותו מאותה סיבה שמינה את שר האוצר: כדי שיהיה לו את מי לסתור מיד כשיפתח פה – מכריז על ביטול הקפסולות.
אין לכם מושג, אה? אתם מתקנים טעויות בזמן הנגינה, ומנגנים, כל אחד, בדיוק את המנגינה הזמנית והמאולתרת שנדמה לכם שהציבור הספציפי לחלוטין שלכם מעוניין לשמוע.
ואתם טועים. כי הקרקס המעופף שהפכתם להיות מבצע את תרגיליו – על חשבון ילדיי – ללא רשת ביטחון, ללא ידע מוקדם, ללא תיאום, ובעיקר ללא התחשבות; יד ימין לא יודעת מה יד ימין קיצוני עושה, ויד שמאל – או שמאל-מרכז – מסתירה פיהוק, אדישות או השלמה עם מר גורלה.
אם הבדיחה שהפכתם להיות לא הייתה היחידה שאנחנו נאלצים לשמוע כרגע, כולה על חשבון היקר לנו מכל, היינו – לא, לא צוחקים, אבל מבקשים מכם לספר לנו אחת אחרת. כל בדיחה, באמת, רק אל תיגעו בילדים. תנו להם את המסגרת שהם זקוקים לה, עם רשת הביטחון הבריאותית שאפשר וצריך לתת.
כי במצב הנוכחי, מר נתניהו, אדון גלנט, אנחנו נצטרך מכם משהו לגמרי לא מצחיק: אנחנו נצטרך רצינות. ואני יודע, אין לכם כזו. גדול עליכם. הפוליטיקה טרפה לכם את שרידי הענייניות, המקצועיות והשכל הישר. אז אולי – הנה הצעה – תיקחו כמה ילדים ובני נוער שיעזרו לכם. הם פנויים לגמרי עכשיו, ורובם באמת טובים מכם בהרבה בניהול, מתמטיקה, מדעים, ביולוגיה והבעה בעל-פה ובכתב. וכן, גם במולדת.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
