(צילום: Shutterstock)
עיניה של חברתי מ' מצליחות להעביר אליי את הדאגה שבליבה גם מעבר למסך הטלפון. "זה אבא שלי", היא אומרת. את אבא שלה אני מכירה מילדותנו בשכונה ברמת גן. גם לאחר שהתאלמן לפני יותר מעשור לא איבד את שמחת החיים. לאחר שנת האבל, שכמו צייתה לשעון מדויק של הטבע התבוני, קם על רגליו, הקים לחיים את גינת הבית הקטנה שהוזנחה לאחר שאשתו חלתה, והוסיף וטיפח בה עוד ועוד מיני ירקות ושתילים ופרחים אדומי וכתומי כרבולת, אותם החל לחלק בנדיבות לקרובים – נוסע עד אליהם עם זר פרחים וחיוך.
כשאתה כבר לא נדרש למקום עבודה קבוע ולסדר יום צפוף, גם זו דרך להרגיש חיוני. עוד פעמיים בשבוע נהג לצעוד לפרלמנט של העיראקים בבית קפה סמוך, שם בילה כמה שעות, מגלגל על הלשון את שפת הוריו, ועל הדרך מרוויח גם פעילות גופנית. לפעמים היה חוזר דרך גני הילדים שבהם למדו נכדיו ומעמעם את כפתור הבדידות.
אבל כבר חודשים הכפתור הזה תקוע על פול ווליום, ואין לדעת מתי יחזור למיוט. "לאבא שלי היו חיים פעילים ומסודרים לפני הקורונה, והוא הצליח איכשהו לחזור אליהם אחרי הסגר הראשון, אבל הסגר השני כלא אותו בבית, בודד ומפוחד. עכשיו הוא חי בתחושה שלדבר הזה אין תאריך תפוגה, והוא דועך". אומרת מ'.
ואכן, ילדי הגנים כבר חזרו למסגרות, אבל בני הגיל השלישי עוד יושבים על המרפסת וסופרים געגועים, נחנקים מתחושות המועקה והכמישה. "גם הזום, שבסגר הקודם החזיק אותנו, בסגר הזה פחות עניין אותו. שלחתי לו קישורים לשיחות עם הנכדים, פעם הוא התחבר ופעם לא, ובעיקר ענה: 'עזבי, אין לי כוח'. ואני באמת שמה לב שאין לו כוח. אני מעודדת אותו לצאת להליכות בשכונה, והוא ממשיך לשבת בבית, אני אפילו מבקשת ממנו ללכת לקופת חולים, ככה באופן יזום, לפחות יפגוש אנשים מול העיניים, אבל הוא מסרב. בינתיים הוא שולח לי עוד ועוד צילומים מפעם, תמונות של אמא, של הילדים שהיו קטנים, צילומים מהחתונה שלהם ומבר-המצווה של אחי, ואני מבינה שהוא צולל פנימה, כי החוצה המבוגרים לא יכולים לצאת", משקפת מ'.
ואת שהיא לא אומרת אני מרגישה, כי כל מי שיש לו הורים מבוגרים בעת הזו מתמודד עם השאלות באשר לחוסן הנפשי וליכולת ההתמודדות מול האויב המסוכן לא פחות מהנגיף – הבדידות.
יותר מ-120 בני הגיל השלישי מצאו את מותם הערירי בזמן הקורונה, כאשר אף אחד לא דפק על דלתם ולא שאל לשלומם. במרכזים לעזרה ראשונה נפשית מדווחים על למעלה מאלף פניות ביום לסיוע, ועל פונים מבוגרים שפורצים בבכי תוך כדי שיחה, בהיעדר עוגנים רגשיים, משפחתיים, קהילתיים וחברתיים להישען עליהם.
אז כמו בסיבוב הקודם, ולמרבה הצער גם לקראת סגר שלישי, אנחנו העוגן ותפקידנו להיות שם עבורם ולהפיג את הריחוק החברתי. לתקשר בטלפון, בזום, בשפת לב, על שפת המדרכה מהמרפסת – להתעניין, לדבר גם באופן מעושה, העיקר להפיג את הבדידות והחרדה ולמלא את הציווי "אל תשליכני לעת זקנה".
  • ענת לב-אדלר היא סופרת ועיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com