1 צפייה בגלריה
יהונתן גפן
יהונתן גפן
יהונתן גפן
(ללא)
לקח לי זמן, הרבה זמן, כדי לפענח את הסבל העיקרי שלי בתקופת המגפה. לא הבידוד, ולא איסור ההתקהלות. אפילו לא הפחד מהמוות. תמיד תהיינה מחלות, ואף שזאת לא ההברקה הכי גדולה של אלוהים – בסוף כולנו נמות. מה שמפחיד אותי יותר מכל היא חדוות הציות.
"אם אנשים יעמדו במעגל הרבה זמן ויחזיקו ידיים, בשלב מסוים הם יתחילו לרקוד", אמר הסאטיריקן האמריקאי ג'ורג' קרלין. ואכן כאלה אנחנו עכשיו. רקדנים אוטומטיים שרוקדים למנגינת חלילו של השלטון הרם, ואין דבר ששנאתי יותר בילדותי המושבניקית יותר מאשר ריקודי עם, ובלילות חלמתי שאני הורג את הרועה הקטנה מן הגיא.
חבריי הקרובים ואני יודעים היטב שכל חיינו הארוכים עד כה, היו, כלשונו של אלבר קאמי, "אקט של מרד".
אני מספר על עצמי אבל יודע שיש רבים כמוני: כתלמיד בעייתי, הייתי הילד שלא מסכים עם המורים וננזף תמידית. כחייל קרבי, על אף שהשתתפתי במלחמות עקובות מדם, רק פעמיים הייתי גאה בשירותי הצבאי, והיו אלה שתי הפעמים שבהן סירבתי פקודה והצלתי חיי אדם, ונענשתי על כך.
אחרי הצבא, הצטרפנו לקצינים אחרים שהקימו את "יש גבול" – תנועה שהמרד שלה סחף המונים, סיים את מלחמת לבנון, והחזיר את החיילים הביתה.
בכל שנות הכתיבה שלי, בעיתונים ולהופעות, השתדלתי להיות הילד ב"בגדי המלך החדשים" של אנדרסן שצועק "המלך הוא עירום" ואני צועק את זה חלושות גם בגילי המופלג, כשאני עדיין חי, והמלך עירום יותר מתמיד.
מבלי שתרגיש, הפכת להיות עבד נרצע של הפחד, נתין אומלל של הממלכה שמחדירה לך אותו, וגם יודעת בכל רגע איפה אתה, מה אתה עושה ולפעמים גם מה אתה חושב. האח הגדול, לא בתוכנית הריאליטי המטומטמת, אלא בספר "1984" של ג'ורג' אורוול, עוקב אחרינו, פיזית ומנטלית, עם איכון הניידים שלנו, ואם זה לא מספיק, גם הפייסבוק יודע עלינו הכל, בכל מקום ובכל זמן. מארק צוקרברג הוא האח הקטן של האח הגדול.
הטלוויזיה החכמה שלי נטולת קושמרו, ואפילו החמצתי את השידור המהולל שבו אמר ראש הממשלה הדגול והחף מצניעות שאנחנו הראשונים בחיסונים בעולם (יש!) ושהוא עבד על זה "יומם ולילה". והנה, שוב העובד המצטיין מציל את העם, ממש כמו באיום האיראני, כשכבר חיכינו לטילים גרעיניים שינחתו בנתניה, והם לא נפלו רק בגללו. וזאת המדיניות שלו: להפחיד את העם, להציל אותו, ואז יש עוד בחירות, ושוב העם אסיר תודה ואסיר ציון, בוחר במציל הסדרתי.
כעדר השועט לחיסון בקופות החולים, כבר שנה שאנחנו צופים בטלוויזיה באובססיביות, בהנחיות המשתנות בכל יום. בכל יום אומרים לנו איך להתנהג מחר, עם הפסקות לפרסומות שבהן גם אומרים לנו מה לקנות.
אף על פי שזה לא בריא, אני מכבד את אלה שמתקהלים לפעמים למסיבה פרועה, לשיר ולרקוד, להתחבק בלי מסכות עם חברים וחברות.
בארץ שבה התרבות משותקת, וגם כשהיא הייתה חיה היא הייתה ברובה משעממת ורדודה כמו ממשלתנו, פורעי החוק האלה הם כנראה תרבות הנגד היחידה שקיימת אצלנו.
אני נשמר לנפשי, אבל כבר לא מתעדכן ולא מציית. בסגר השלישי עד כה, אני צועד את הקילומטר שמותר לי בין הפרדסים למטע הזיתים (בלי הנייד שלא יאכנו אותי), ומרגיש שאני לא מעוניין יותר בפקודות ובהנחיות.
אני מתפרע, גונב עוד קילומטר וחצי, עד לכביש הראשי. והנה, עוד לפני שהתחסנתי, אני מרגיש חסון וחופשי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com