נתניהו ואבו מאזןנתניהו ואבו מאזן
נתניהו ואבו מאזן
(צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
ההכרזה על נירמול היחסים בין ישראל לבין איחוד האמירויות היא מהלך דרמטי שמוציא לאור קשרים הדוקים בני כ-20 שנה בין שתי המדינות החולקות אינטרסים משותפים עמוקים, ובראשם שימור הסטטוס קוו האזורי, המאבק נגד ההשפעה של איראן ושל מחנה האחים המוסלמים במזרח-התיכון, וצידוד בשימור הדומיננטיות האמריקנית במרחב.
איחוד האמירויות אינה נסיכות נפט ערבית זניחה. מדובר בכוח אזורי עולה בעל השפעה מדינית, צבאית וכלכלית גוברת באזור, שבאה לידי ביטוי במעורבותו הפעילה במאבקים הניטשים במוקדים שונים במזרח התיכון (לוב, תימן וקרן אפריקה), ובתמיכה במדינות המנהיגות את המחנה הסוני המתון, ובראשן מצרים הזוכה לסיוע כלכלי נרחב ורב שנים.
זוהי תחנה חשובה במסגרת המאמץ הישראלי ארוך השנים לקידום הנורמליזציה עם העולם הערבי, שעשוי להיות מלווה בעתיד בהישגים כלכליים משמעותיים אם יתהדקו הקשרים העסקיים והטכנולוגיים בין שתי המדינות.
בזירה הפנימית, נירמול היחסים מאפשר לראש הממשלה בנימין נתניהו ירידה מכובדת יחסית מהעץ של רעיון הסיפוח, שהתברר מראשיתו כעתיר קשיים וכמורכב ליישום, ואשר גבה מישראל מחיר במספר מישורים גם מבלי שהתממש בפועל. חרף ביקורת מהימין, המהלך יזכה לשבחים מיתר הגורמים הפוליטיים בישראל, נתפס בצורה חיובית על ידי הציבור הטרוד באתגרי הקורונה והכלכלה – ושממילא הפגין עניין מוגבל ברעיון הסיפוח - ומתקבל בברכה מצד גורמים בקהילה הבינלאומית שהתנגדו למימוש רעיון הסיפוח.
הבעיה שאינה נפתרת לפי שעה היא המשבר החריף עם הרשות הפלסטינית, המגולם בנתק כמעט מוחלט בין הצדדים מאז 19 במאי, מהלך שנקט אבו מאזן בתגובה להכרזות ישראל על כוונתה למימוש הסיפוח.
הפלסטינים לא יכלו לצפות לשושבין בעייתי יותר מאשר איחוד האמירויות, מדינה המצויה בנתק כמעט מלא עם הממשל ברמאללה (על רקע תמיכת האמירויות במוחמד דחלאן, יריבו המושבע של אבו מאזן) ובעוינות עמוקה עם חמאס, נוכח תפיסת זרם האחים המוסלמים כאויב בעיני האמירויות.
טראמפ: "הסיפוח לא על השולחן לעת עתה"
(צילום: רויטרס )

יתרה מכך, נירמול היחסים נתפס בעיני הפלסטינים כעלבון צורב, נוכח ההבנה שמדובר בהצלחה של ישראל לתקף את האסטרטגיה שלפיה ניתן לקדם את הנורמליזציה עם העולם הערבי גם ללא הסדרה מלאה עם הפלסטינים.
לאור זאת מסתמנת בשלב הזה דילמה ברמאללה: אמנם נראה שחרב הסיפוח מתפוגגת, אולם הדרך שבה נעשה הדבר קשה לעיכול מבחינת הפלסטינים. זהו שלב רגיש שבו ישראל נדרשת להפגין גדלות ולהושיט יד לרשות הפלסטינית, אשר מיום ליום נחלשת בצל המשבר המתמשך.
על ישראל לנסות לפעול בכלל במישורים (הגלוי והחשאי) ובאמצעות כלל השחקנים האזוריים והבינלאומיים על מנת לנסוך בפלסטינים את ההבנה שנושא הסיפוח הוסר מסדר היום, ולשכנעם לשוב לתיאום מלא עם ישראל, ובמוקדו הסכמה לקבלת כספי המסים המהווים רכיב מרכזי ביכולת התפקוד של הרשות. בהמשך מומלץ שישראל תבחן כיצד להעמיק את השפעת איחוד האמירויות בזירה הפלסטינית, ובמיוחד ביהודה ושומרון, בעיקר באמצעות קידום של פרויקטים אזרחיים רחבי היקף.
ללא נטרול המשבר החריף עם הפלסטינים, ההישג הדרמטי של כינון היחסים עם איחוד האמירויות יהיה בעל השלכות מוגבלות, וישראל תמשיך להתמודד עם "איום מתקתק" מהזירה הקרובה לה. זאת, הן בשל הסיכוי להתגברות האלימות ביהודה ושומרון, והן בשל האפשרות שהיחלשותה הגוברת של הרשות עלולה לשאוב את ישראל למילוי סמכויות אזרחיות רחבות בגדה, מצב שמקרב בהדרגה לתרחיש המדינה האחת.
  • מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ורכז פרויקט המאבק נגד אלימות ופשיעה בחברה הערבית בישראל במכון ה-INSS
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com