בפברואר, כשמגפת הקורונה החלה להתפשט ברחבי העולם, ארבעה אנשים הפליגו לאחד המקומות הנידחים ביותר בכדור הארץ. הם הגיעו למחנה קטן באטול קורי, שנמצא בקצה איים לא מיושבים בצפון מערב הוואי. שם, במרחק של יותר מ-2,200 ק"מ מהונולולו, הם חיו במשך שמונה חודשים בניתוק כמעט מוחלט מהעולם, והקדישו את זמנם לשיקום הסביבה באי. לא הייתה להם טלוויזיה או אפשרות לגלוש באינטרנט. המידע היחיד שהגיע אליהם התקבל באמצעות הודעות טקסט לטלפון לווייני ומיילים שנשלחו אליהם לפרקים.
כעת, אחרי שהקבוצה סיימה את משימתה ב"סוף העולם", היא פוגשת חברה שהשתנתה ומציאות אחרת. במובנים מסוימים העולם שהם פוגשים כעת מזכיר את הניתוק והבידוד שאותו הרגישו כשהגיעו לאטול קורי. הם צריכים להסתגל לעטיית מסכות, להישאר בבתים ולא להתחבק עם החברים או ללחוץ את ידיהם.
ארבעת העובדים ב אטול קורי ב הוואי לפני החזרה הביתה ארבעת העובדים ב אטול קורי ב הוואי לפני החזרה הביתה
ארבעת העובדים במחנה באטול קורי לפני החזרה הביתה
(צילום: AP)
"אף פעם לא ראיתי משהו כזה, אבל התחלתי לקרוא את הספר ''העמדה' של סטיבן קינג, שמספר על התפרצות של מגפה, ואז חשבתי לעצמי – 'אוי אלוהים, האם זה באמת מה שהולך לקרות כשנחזור הביתה?'", אומרת צ'ארלי תומאס, שהייתה בצוות שעבד באי. "כל אמצעי הזהירות, האנשים החולים בכל מקום, זה מרגיש מאוד מוזר לחשוב על זה".
הקבוצה יצאה למשימה מטעם מדינת הוואי, במטרה לשמור על המערכת האקולוגית השברירית בקורי. האטול הוא חלק משמורה ימית בשם פפהאנאומוקואקאה, מונומנט לאומי של ארה"ב ואתר מורשת עולמית. קורי הוא האי היחיד בצפון הארכיפלג שנמצא באחריות מדינת הוואי. שאר האיים הם באחריות הממשל הפדרלי. באטול ניתן למצוא עופות ימיים וכלבי ים בסכנת הכחדה, ובשוניות האלמונים יש צבי ים וכרישים. הציבור לא רשאי לדרוך בקורי ובשאר האיים בארכיפלג.
ארבעת העובדים מ אטול קורי ב הוואי בבידוד ב הונולולוארבעת העובדים מ אטול קורי ב הוואי בבידוד ב הונולולו
עם מסכות בהונולולו, לפני הבידוד
(צילום: AP)
שני צוותים מגיעים לקורי מדי שנה, בקיץ ובחורף. המשימה המרכזית שלהם היא לעקור צמחים פולשים, להכשיר את הקרקע ולנקות את השטח מרשתות דייגים, שקיות פלסטיק ופסולת נוספת שמגיעה לחוף. לפני שהצוות עוזב, החברים נשאלים אם ברצונם להתעדכן ב"חדשות רעות" שקרו בזמן ששהו בסוף העולם. כך מספרת סינטיה ונדרליפ, המפקחת של תוכנית קורי. "כמה פעמים ביום אנחנו שולחים מיילים כדי שהם יוכלו להישאר בקשר עם המשפחה והחברים. זה תמריץ מוראלי אדיר, ואני לא מקלה בזה ראש. אנשים שנמצאים במקומות מרוחקים תלויים בתקשורת הזאת".
תומאס, בת 18, היא החברה הצעירה ביותר בקבוצה. היא גדלה בעיירת חוף בניו זילנד ואת רוב הזמן הפנוי שלה הקדישה לבעלי חיים. היא התנדבה לנקות את החופים באטול קורי בחודשי הקיץ. "נמאס לי מהרשתות החברתית, נמאס לי מכל מה שקורה. מאוד שמחתי להיפטר מהטלפון שלי ולנתק את הקשרים עם כולם. אני לא צריכה את כל הדברים האיומים שקורים עכשיו".
אטול קורי הוואי אטול קורי הוואי
המחנה באטול קורי בהוואי
(צילום: AP)
כשתומאס עזבה את ניו זילנד להוואי הנגיף עוד לא התפשט באזור מגוריה. כשהיא עזבה את הונולולו לקורי הנגיף החל להתקרב. "רק ראינו כתבות בטלוויזיה ודברים כאלה. אתם יודעים, אנחנו מנותקים. אנחנו עזבנו. זה לא היה משהו שמאוד הדאיג אותנו". ברגע שמגיעים לקורי קשה לקבל תמונה מדויקת על המתרחש בעולם. "אני מניחה שלא ממש ידעתי מה לחשוב מכיוון שאנחנו מקבלים כל כך הרבה תשובות שונות לשאלות שאנחנו שואלים", היא אומרת. תומאס נמצאת עכשיו בבידוד במלון באוקלנד.
גם מתיו בוטשק, בן 26 מאזור דאלאס, חזר משהות ארוכה באטול קורי. הוא סיפר שהוא הרגיש בודד במיוחד כשהתבשר על שני מקרי מוות. אמו שלחה לו מייל והודיעה שאחיה מת. בוטשק אמר שהדוד שלו היה חולה עוד לפני המגפה, ושהוא לא יודע אם לנגיף היה חלק במותו. הוא לא יכול היה לנחם את משפחתו ולהתאבל איתה. בהמשך השהות ב"סוף העולם" קיבל בוטשק הודעה שאחד מחבריו הטובים ביותר נהרג בתאונת דרכים. "אני זוכר שכשקראתי את זה חשבתי שזאת בדיחה ואז הבנתי שלא. הלב שלי התחיל לדפוק ונשמתי בכבדות". באותם רגעים ניתן היה להרגיש היטב את הבדידות בקורי. "שתיתי בירה לזכרו ופשוט נזכרתי בחוויות שהיו לנו ביחד", הוא אומר, ומספר שכשהוא עצוב ונסער הוא אוהב שיש לו "ספייס" - ובאטול יש בשפע.
בבידוד בשבוע שעבר בוטשק הסתכל מחלון הבקתה שלו בהונולולו וראה ילדים משחקים בחוץ ומטפסים על עצים – עם מסכות. זה הזכיר לו סרטים אפוקליפטיים. "זה לא נורמלי מבחינתי. אבל זה מה שקורה עכשיו. ככה אנחנו חיים עכשיו".
אטול קורי הוואי אטול קורי הוואי
ארבעה עובדים במשימה של שמונה חודשים
(צילום: AP)
מי שעמדו בראש המחנה בקורי היו הביולוגית נעמי וורצ'סטר, בת 43, ובן זוגה מתיו סאנטר, שחיים יחד בהונולולו. נעמי ביקרה לראשונה באי ב-2010 ומאז היא חוזרת מדי שנה. היא מספרת שכשהיא באטול המידע מהעולם מגיע בקצב איטי, אם בכלל.
לפני כמה שבועות עזבה נעמי את קורי והגיעה לאטול מידוויי, שם היא ושאר הצוות נשארו כמה ימים לפני הטיסה להונולולו. במידוויי כבר הייתה גישה (מוגבלת) לאינטרנט, וטלוויזיה עם כמה ערוצים בכבלים. כשהייתה לבד, היא הדליקה טלוויזיה. "אני חושבת שהדלקתי את הטלוויזיה באמצע הוורלד סיריס (גמר אליפות הבייסבול). היו כאלה שעטו מסכות, וחלק לא. ואז היה מישהו שאובחן כחיובי באמצע המשחק או משהו כזה. זה היה פשוט יותר מדי". בחודשים הקרובים וורצ'סטר תתמקד בתכנון הנסיעה לקורי בשנה הבאה. היא חוששת לבריאותם ולשלומם של החברים והמשפחה שלה, אחרי תקופה ארוכה של ניתוק. "אם היה קורה משהו חמור כשלא הייתי כאן הם היו אומרים לי, אבל אולי לא".
אטול קורי הוואי אטול קורי הוואי
מנקים את החוף באטול
(צילום: AP)
סאנטר, בן 35, עובד בקורי מאז 2010. באותה שנה הוא הכיר את וורצ'סטר והתחיל לצאת איתה. מ-2012 עומדים השניים בראש קבוצות שיוצאות למחנה. אחרי כל כך הרבה שנים במחנה, הבידוד והניתוק הוא כבר לא דבר משמעותי מבחינתו. סאנטר מאמין שהכישורים שפיתח בטבע יעזרו לו לשרוד היטב את הקורונה. הוא מסביר שכדי להצליח בקורי צריך להתמודד עם בעיות ללא דיחוי ולשלוט ברגשות שלך.
סאנטר נזכר שכשהיה באי אחותו סיפרה לו שהקורונה היא כבר "מגפה עולמית". "קיבלתי מייל מאחותי והיא השתמשה במילה 'מגפה עולמית'. חשבתי לעצמי – אולי אנחנו צריכים לבדוק את זה, בגלל שמה ההבדל בין 'מגפה' ל'מגפה עולמית'? עכשיו 'מגפה עולמית' זה כבר חלק מאוצר המילים של כולם".