1 צפייה בגלריה
ההפגנה בבלפור
ההפגנה בבלפור
הפגנה בבלפור באוגוסט שעבר
(צילום: AFP)
בימים המוקדמים של המרוץ לנשיאות ב-2008, כשהילרי קלינטון הייתה ביתרון עצום בסקרי הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, הגיע המועמד האלמוני ברק אובמה לעיירה נידחת בשם גרינווד בדרום קרוליינה. הוא היה עייף, רטוב מגשם שוטף ובמצב רוח רע. כשנכנס למרכז הקהילתי שבו אמור היה להיפגש עם פעילים מקומיים וראה אולי 20 איש, שקל, לחצי שנייה, לפרוש מהמרוץ, כשלפתע שמע אישה נמוכת-קומה, עם כובע כנסייה גדול, מתחילה לעודד אותו בקול רם. מפה לשם, קריאת העידוד שלה, הפכה לחלק מהקמפיין של אובמה, שניצח בדרום קרוליינה ואחר כך זכה במועמדות המפלגה ואחר כך הפך לנשיא השחור הראשון של ארה"ב.
אובמה סיפר את הסיפור הזה שוב ושוב בעצרות בחירות, גם כדי להדליק את הקהל וגם כדי להגיע למוסר ההשכל שלו: "קול אחד יכול לשנות חדר. ואם הוא יכול לשנות חדר, הוא יכול לשנות עיר. ואם הוא יכול לשנות עיר, הוא יכול לשנות מדינה. ואם הוא יכול לשנות מדינה, הוא יכול לשנות את העולם".
זו לא הייתה רק הרומנטיקה של ליברל עם עיניים נוצצות, זו פשוט עובדה היסטורית. כל תנועות השינוי הגדולות נולדו כך. ההתארגנות הראשונה של התנועה למען שוויון זכויות האזרח בארה"ב החלה עם 60 אקטיביסטים. אחד מהם, מרטין לותר קינג, היה רק בן 28 והוא עוד היה מהמבוגרים שם.
ההפגנות השבועיות בירושלים ועל גשרים ברחבי הארץ, בוודאי לא לבדן, הובילו להליכתו של נתניהו. היה צורך בסערה מושלמת וגם היא הספיקה בקושי - אבל הן היו חלק משמעותי
לכן מתסכל לראות את ניסיונות גימוד חלקה של המחאה שהתנהלה בשנה האחרונה נגד בנימין נתניהו במהפך הדרמטי שהביא להחלפת הממשלה. מחאה שאולי לא הוציאה מיליונים וגם לא מאות אלפים לרחובות, אבל היא הוציאה מספיק אנשים, והיא בעיקר הייתה עקשנית ובלתי שבירה.
לכמעט שנה של התנגדות אקטיבית, ויראלית, ויזואלית, הייתה השפעה ברורה על התודעה הכללית. היא נתנה ליאיר לפיד, לגדעון סער ולמרב מיכאלי, אנשים שונים אידיאולוגית זה מזה, את הביטחון שהם לא באמת מיעוט, או לבד, בשאיפה לשינוי. והיא גם נכנסה לנתניהו לראש. כל מה שהוא עשה בשנה האחרונה היה להגיב למה שראה מהחלון בבלפור המקודש.
ציפי שמילוביץ ציפי שמילוביץ
ההפגנות השבועיות בירושלים ועל גשרים ברחבי הארץ, בוודאי לא לבדן, הובילו להליכתו של נתניהו. היה צורך בסערה מושלמת וגם היא הספיקה בקושי - אבל הן היו חלק משמעותי. לזלזל בחשיבות שלהן, גם חוטא לאמת וגם מהווה גול עצמי במדינה שהדמוקרטיה שלה עמדה בשנתיים האחרונות בסכנה אמיתית. אזרחים שאכפת להם ויוצאים להפגין באופן לא אלים, הם מה שמחזיק דמוקרטיות. למחאה לא אלימה יש עוצמה מוסרית אדירה, והיא מדבקת.
לפני שעזב את הבית הלבן אמר אותו ברק אובמה לעשרות מיליוני אמריקנים המומים שהתעוררו בבוקר עם דונלד טראמפ כנשיא: "אתם חוששים לגורל הדמוקרטיה? קומו ועשו משהו. רוצו לתפקידים ציבוריים, תחתימו עצומות, תפגינו. התפקיד הכי חשוב בדמוקרטיה הוא לא נשיא או חבר קונגרס, התפקיד הכי חשוב בדמוקרטיה הוא להיות אזרח".
הרבה ישראלים עשו את התפקיד שלהם כמו שצריך, וביום ראשון קיבלו את הבונוס שהגיע להם.
  • ציפי שמילוביץ היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com