נאום האימהות של הרמטכ"ל בערב יום הזיכרון
(צילום: סנטרל הפקות)

אחרי הנאום של הרמטכ"ל אביב כוכבי בערב יום הזיכרון אפשר היה ממש לשמוע כיצד שריקות ההתפעלות ממלאות את האטמוספרה הדיגיטלית. דוברים רבים, בהם פוליטיקאים ואנשי תקשורת, נמסו מילולית מהטקסט, שלפי הדיווחים נכתב על ידי כוכבי בעצמו. באופן חריג, ודאי בשנים האחרונות, הדברים הדהדו גם למחרת: בעיתונים, באתרי החדשות, ברשתות החברתיות ועוד. אבל מה בעצם היה שם, בנאום "שלוש האמהות" של הרמטכ"ל, שכל כך נגע לליבם של רבים?
נדמה שלא די באחד ההסברים המרכזיים, שלפיהם הייתה זאת הבלחה נדירה של "ממלכתיות" בעידן של כאוס פוליטי. כוכבי אכן שאב חלק מכוחו באותו ערב כלובש מדים רהוט, שבכוחו לסיים יותר מעשר דקות מבלי לנצל את הבמה כדי לקדם את עצמו או את האינטרסים האישיים שלו. בין הנאום המקומם של ראש הממשלה בערב יום השואה להוראות הבימוי של שרת התחבורה בטקס הדלקת המשואות, זאת בוודאי לא טענה לזלזל בה.
אולם ההד העצום של הנאום מחייב הקשר רחב יותר ובעיקר גדול יותר מהמשבר הספציפי שקשור בבנימין נתניהו. כשכוכבי פנה לציבור הישראלי הוא הגיש להם משהו שהפוליטיקה – ולא רק הישראלית – לא מסוגלת יותר להציע: סיפור.
כוכבי רתם את המעמד הספציפי כדי לנסח שוב את הסיפור הישראלי כפי שהוא רואה אותו. בהתאם לתפקידו, זה סיפור שבו השכול וההקרבה הם החוט שמחבר בין שיבת ציון, השכול הנורא והשאיפה לחיים בביטחון ובשלווה
ספרות, ומכאן החשיבות שלה, היא המפתח לכל תרבות. זה גם מה שתמיד הוחמץ בנוגע לפופולריות של נתניהו: לאורך העשור האחרון הוא שיווק לישראלים סיפור שנתן לרבים מהם תחושת בית, שייכות וכבוד. גם אם יריביו סולדים ממנו, עד לאחרונה לא היה להם סיפור יותר טוב. אגב, זה משהו שיאיר לפיד הפנים. לכן הוא שורד.
ואילו כוכבי רתם את המעמד הספציפי כדי לנסח שוב את הסיפור הישראלי, כפי שהוא רואה אותו. בהתאם לתפקידו, זה סיפור שבו השכול וההקרבה הם החוט שמחבר בין שיבת ציון, השכול הנורא והשאיפה לחיים בביטחון ובשלווה. ההיפוך הדרמטי, ורק טיפוס יומרני למדי ירגיש בנוח לבצע אותו, ניתק את "האם השלישית" של נתן אלתרמן מתפקיד האישה שגורל בנה לא נודע, ומיקם אותה בתור זאת שמייצגת את השקט שהושג במחיר הדמים של שתי האמהות האחרות.
נקודת המבט הזאת, בניגוד לרושם שנוצר אחרי הנאום, איננה א-פוליטית לחלוטין. למעשה, העומק שלה ראוי לדיון רציני יותר מרוב הרעש שמתחזה ל"אידיאולוגיה", שכן כוכבי ביקש להדק את מה שאולי הוא חשב שהתרופף, צדקת הדרך, ולכן הבטיח ש"נעשה הכל כדי לשלוח אותם (החיילים) רק למשימות ראויות".
עינב שיףעינב שיף
ומכיוון שהשאלה מהי משימה "ראויה" היא במהותה לא רק סוגיה ביטחונית אלא גם פוליטית וחברתית, האתוס של כוכבי לא נייטרלי לגמרי. וזה עוד לפני ביקורת על תפיסת האמהות כמערך לייצור לוחמים, ואף הקרבתם במקרה הנורא מכל.
אבל זה רק מסביר מדוע נאום כה לא חדשני ומקורי תפס כל כך חזק: הוא פשוט נכנס בתוך הוואקום שהשאירה הפוליטיקה, שנטשה את הצורך של הציבור בסיפור לטובת החיפוש הבלתי נגמר אחרי כוח. מבלי להידרש לעתידו של כוכבי, שבאותו לילה בהחלט יכול היה להיות ראש ממשלת הטוויטר, מה שאפשר ללמוד מכל זה הוא שהזמן הנוכחי רק הגביר את הצמא לרעיון מסדר, שממנו ניתן לגזור את כל השאר. וכשאחד כזה יופיע בזירה הפוליטית, דברים יתחילו לזוז.
  • עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com