הדגלים השחוריםהדגלים השחורים
הדגלים השחורים
(צילום: שלו שלום )

אתה מסתכל בהערצה ובכבוד במפגינים, בתושייה ובהתמדה שלהם, ואתה שואל את עצמך: סבבה, מהו סיום המשחק מבחינתם? אם בנימין נתניהו יוצא עכשיו במסיבת עיתונאים דרמטית ומודיע שעייפה עליו נפשו והוא מניח את המפתחות, אז מקפלים והולכים הביתה, זאת הייתה המטרה? באמת כל הדבר הזה היה רק-לא-ביבי? יזרקו פרחים וסוכריות ואורז על גדעון סער או על אמיר אוחנה או על מי שלא יבוא אחריו?
צריך לקוות שלא. צריך לקוות שנתניהו הוא רק הדלת הראשונה במבוך. כשנתניהו ילך, סדר היום יישאר. יש תכונות בנתניהו, הפחד שלו ממלחמה, שעוד נתגעגע אליהן. לפחות בהתחלה גובה להבות המחאה יירד. אבל הן עוד תעלינה. נתניהו היה הדלק שהעצים את הלהבות. האש תישאר גם אחריו.
כדי להמשיך הלאה, צריך להחליף פאזה. לקבוע סדר יום חדש. השמאל הישראלי צריך להתכנס, להחליט לאן הוא הולך, איך הוא רוצה להגיע לשם, והכי חשוב: איך הוא מתכוון להחזיר את האמון בו ואת הבוחרים.
הבוחרים של נתניהו, הביביסטים בעיני השמאל הנאור, דווקא הוכיחו מוביליות בהצבעות שלהם. רבים מהם קצו בנתניהו, במשפחתו, בחמגשיות ובעוזרות בית. יש לבוחרים הללו דברים יותר חשובים באג'נדה. גוש השמאל חייב לחשוב איך הוא מפתה אותם, איך הוא מביא אותם אליו. אי-אפשר להמשיך להתנהל באופן שהשמאל התנהל עד עכשיו. ההגדרה לאי-שפיות היא לעשות אותו דבר ולצפות לתוצאה שונה. מה ההגדרה של לעשות אותו דבר ולהמשיך לעשות אותו, גם אם הוא מביא תוצאה יותר גרועה בכל פעם?
כדי להצליח להביא את הבוחרים הללו, מחנה השמאל חייב לעשות וידוי לא קל. תהליך השלום, כמו שאנחנו מכירים אותו, מת. הוא לא ישוב. לא במתכונתו הנוכחית. לאף אחד בעולם, חוץ ממחנה השמאל פה, לא אכפת מהתהליך. מה שפעם תפס כותרות ראשיות, לא זוכה היום לאזכור. מידת אי-האמון שברה שיאים.
המצביעים המתנדנדים של הימין מסכימים בהרבה נושאים עם השמאל – הם נגד סיפוח וחוק הלאום, מתנגדים לכפייה הדתית, וחלק לא קטן מהם גם נגד מפעל ההתנחלויות – אבל בכל פעם שנערכו הפגנות נגד הנושאים הללו, הופיעו בכיכר דגלי פלסטין, והקונצנזוס שכך.
הוויכוח פה הוא לא על דגלי פלסטין כן או לא – הוויכוח הוא לאן זה מוביל. לא ניתן לעשות את הפליק-פלאק המרהיב הזה ולעשות שלום עם גוף שני, כשיש מריבה פנימית כזו. אי-אפשר לעשות שלום עם תמיכה של 20 אחוז.
ולהיות ענווים, צנועים. הזמן והדמוגרפיה עובדים נגד מחנה השמאל. לא להתנשא, לא לקרוא בשמות. יכול להיות שמחנה השלום קורא את קונדרה וצ'כוב, אבל הקול שלו שווה בקלפי. ש"ס הצליחה לגייס אליה מאות אלפי בוחרים כי הצליחה לשים את היד על הדופק של מה הם רוצים וצריכים עבור הקול הזה.
זה בדיוק מה שהשמאל צריך לעשות. לקושש קולות. פתק אחרי פתק. במקום להפגין בבלפור, לכתת רגליים למעוזי ליכוד ולהראות להם כמה מפעל ההתנחלויות גוזר מרווחתם, לנפנף בבלוף של ש"ס.
הקרב הוא לא על נתניהו, אלא על התודעה – והתודעה קרובה לנקודת האל-חזור. הניסיון להפיל את נתניהו הוא ראוי, אבל יש לפזר את הז'יטונים. אם נתניהו ייפול, והמצב יישאר כפי שהוא, השמאל הישראלי יסבול משבר סורי-אפריקאי. אולי גם המדינה.
  • זאב אברהמי הוא עיתונאי ישראלי החי בברלין
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com