כשמונה שנים שדליה ובני משפחתה לא יכולים לחגוג את פסח. "חגים זה מותרות, ולנו אין מותרות", הסבירה דליה. "אם מדינת ישראל מצליחה למגר את הקורונה, איך יכול להיות שהיא לא מצליחה למגר את העוני? אנחנו מצביעים בבחירות ובסוף נשארים שקופים".
לפני שנתיים נפטר בעלה של דליה (60), והיום היא מטפלת לבד בארבעת ילדיהם הנכים. "אני רואה אנשים שקונים לחג ושמחה בשבילם", היא אמרה. "אבל אני לא יכולה לעשות את זה. המקרר שלי ריק. אני לא רוצה להישמע בכיינית, כי אני יודעת שיש הרבה אנשים עניים. הלוואי שהייתי בצד שנותן".
"משפחות רבות בישראל לא יודעות איך הן יחגגו את החג הזה, אם בכלל", הסביר משה כהן, מנכ"ל עמותת "חסדי נעמי". "אנחנו נערכים למספר שיא של כל הזמנים - 150 אלף פניות. יש 50 אלף נזקקים חדשים. שוטרים, חיילים, סטודנטים, ניצולי שואה וילדים. ממש כך - אנחנו מקבלים פניות מילדים והלב נשבר".
ד"ר סמיר זועבי מצוות המומחים של משבר הקורונה אמר שציבורים בארץ משלמים היום על העמקת הפערים החברתיים. "עוד לפני המשבר המדינה לא נתנה מענה מספק, ועכשיו קהילות חדשות נקלעו למצוקה וזקוקות לרווחה".
גם רזיאל ישראלי (19) ואמו מלכה בקיש (53) לא יוכלו לחגוג את החג. מלכה שסובלת מסוכרת קשה לא יכולה לעבוד, ובנה רזיאל, ששירת בשירות לאומי, מוצא עצמו בחודשים האחרונים מסתובב ברחובות ומבקש כסף ואוכל מאנשים.
"מצבנו הכלכלי קשה מאוד", סיפר רזיאל. "בשנתיים האחרונות אנחנו גרים במחסן, חדר אחד עם שתי מיטות. המקרר שלנו ריק. השכנה עוזרת לנו, מביאה לנו חלב ולחם. אני בן 19, רוצה לעשות דברים, רוצה חיים טובים. כל חג אני מנסה להשיג תרומות כדי שנוכל לחגוג. קשה לי לראות את המצב של אמא. אני מנסה לעשות הכי טוב שאני יכול בשבילה".
יורי ליגין (61) עבר לפני כשלוש שנים אירוע מוחי ומאז לא יכול לעבוד. "בממשלה צריכים לראות איך אנחנו חיים, אנשים מבקשים עזרה ולא מקבלים", סיפר. "מאז שהגעתי לארץ ב-1995 עבדתי קשה, לפעמים 15 שעות עבודה ביום. עכשיו אני חי מקצבה של ביטוח לאומי ואין לי כסף לחגוג את פסח. עמותות עוזרות לי, אבל אני צריך לשלם שכירות, מים, חשמל וטלוויזיה, ולא נשאר כסף לקנות אוכל".
