יוחנן אליהו פרדג׳, תושב קריית ארבע בן 38, נשוי לנעמה ואבא לאורי, גלעד ונדב, שירת לאורך רוב שנותיו הבוגרות במערך הלוחם של צה״ל. מסלולו הצבאי החל בסיירת אגוז, נמשך בשורת מבצעים, ונקטע זמנית לאחר ששוחרר משירות מילואים בעקבות אירוע קשה שחווה צוותו במבצע "צוק איתן". עם פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר פרדג' התעקש לשוב לחזית. הוא הצטרף לחטיבת כרמלי במקביל להתנדבות ביחידת התערבות ביהודה ושומרון, ולקח חלק בלחימה פעילה במספר גזרות.
בשבוע שעבר בחר פרדג׳ לסיים את חייו. ״יוחנן היה חלק ממשפחת אגוז - לוחם, חבר ואדם אהוב שהשאיר חותם על כל מי שפגש בו״, נכתב בהודעה מטעם עמותת בוגרי אגוז. בני משפחתו מבקשים לחשוף את סיפורו בניסיון להנציח אותו ולהגשים את חלומו האחרון.
מהילדות בקריית ארבע ועד אגוז
"יוחנן בארבע מילים הוא אח, אבא, חבר, ובסוף – מנהיג״, מספרים קרובי משפחתו בשיחה עם ynet. ״אדם עם חיוך קבוע על הפנים שהביא רק טוב לעולם הזה. הוא היה איש כריזמטי, חסון, ויועץ שתמיד נתן עצות בגובה העיניים. הוא היה מוכן לעשות המון ויתורים אישיים בשביל שאחרים לא ייפגעו. המשפחה הייתה משהו מאוד חשוב לו, והוא היה הדבק של המשפחה שלנו. מודל עבור הרבה אנשים בעולם".
"יוחנן היה איש של חיבורים שמאחד אנשים. אנחנו רוצים לספר סיפור טהור על אדם שהוא גיבור בעינינו, בלי שום גוון פוליטי. חשוב לנו שיכירו אותו באמת כדי להנציח אותו״.
מסלול חייו של יוחנן היה שזור באירועים ביטחוניים שליוו את המדינה ואת משפחתו לאורך השנים, מילדותו ועד לקרבות הקשים ביותר. "ההורים שלנו עלו מצרפת, הוא נולד בבאר שבע ואחר כך גדל וחזר להתגורר בקריית ארבע״, מספרים אחיו. ״הוא התגייס ב-2006 לסיירת אגוז של גולני, והיה לוחם אהוד ומוערך. בזמן השירות הוא התחתן, וכשלחם בעזה במבצע 'עופרת יצוקה' ב-2008 נולד בנו הבכור, אורי. התמונה הראשונה שלו עם הילד היא של חייל שמגיע ישירות מלהבות הקרב לחדר הלידה, כשמיד לאחר מכן הוא חזר להילחם״.
הפציעות שנשארו גם אחרי הקרבות
מסלול חייו של יוחנן לא היה שקט גם כשפשט את המדים. החיים בקריית ארבע זימנו לו רצף של טראומות ואירועים ביטחוניים אינטנסיביים – מפציעה אישית, דרך פציעה אנושה של אביו, ועד לתפקיד תובעני כרבש"ץ של היישוב תחת לחץ עצום. כל אלה הובילו בסופו של דבר לנקודת שבר בשירות המילואים שלו.
"כשהוא השתחרר מהצבא הוא עבד תקופה קצרה כמאבטח במשרד הביטחון, ונפצע בפיגוע כשנזרקה עליו אבן מרכב חולף", מספרים אחיו על התקופה שאחרי השירות הסדיר שלו. "הפיגוע השאיר לו צלקת בנפש וגם בפנים, אבל הוא המשיך קדימה ונעמד מיד על הרגליים כי ידע שיש לו משפחה. בשנת 2002 אבא שלנו נפצע אנוש בפיגוע בציר המתפללים כשהתנדב בכיתת הכוננות, וכבר מאז יוחנן היה בעצם מנהיג שלקח את המושכות והוביל את המשפחה שלנו קדימה.
"אחרי משרד הביטחון הוא החליט לשמש כרבש"ץ בקריית ארבע. הוא מילא את התפקיד במשך כמה שנים של המון אירועים, פיגועים, חדירות ולחץ נפשי בלתי יתואר. במקביל לתקופה הזאת הוא המשיך לשרת במילואים, עד למבצע 'צוק איתן'. שם היה אירוע קשה מאוד שטלטל את הצוות שלו באגוז. הטיסו אותם לשבוע של עיבוד פסיכולוגי בלונדון, ואז בעצם פירקו את הצוות כי הם לא היו כשירים יותר למילואים. לא קראו להם יותר והוא בעצם שוחרר מהשירות. בהמשך הוא פנה לעבוד בניהול פרויקטים בשתי חברות שונות".
ואיפה תפס אותו ה-7 באוקטובר?
"באותה שבת היינו כולם יחד בקריית ארבע. כל האחים קיבלו צו 8 וגויסו, ורק הוא נשאר בבית בגלל הפטור שקיבל אחרי 'צוק איתן'. הוא לא מצא את עצמו ולא יכול היה לשבת בבית כשכולם נלחמים. לכן הוא פנה לחבר, אלוף משנה בחטיבת כרמלי, ונלחם כדי להתגייס מחדש כחפ"ק מג"ד בחטיבה. מאז אותו יום כל החיים שלו סבבו סביב המילואים: הוא התחיל בקרבות בצפון לכמה חודשים, השתתף בתמרון בלבנון באוקטובר שעבר, תפס קווים ונלחם בעזה. הוא עשה ארבעה או חמישה סבבי מילואים ארוכים, ובין לבין גם התנדב ליחידת ילת"ם איו"ש. הוא היה חוזר ממילואים, מוריד את התיק, ובמקום להיות בלילה עם המשפחה היה לוקח וסט ונשק ויוצא למעצרים. הוא לא חיכה שיקראו לו, הוא פשוט חתר למגע ועשה הכול כלוחם אמיץ מתוך אהבת המדינה״.
מבחוץ לוחם בלתי נגמר - מבפנים אדם שחיפש אוויר
למרות הלחימה הבלתי פוסקת והעשייה ההרואית, יוחנן התמודד בשנה האחרונה עם מועקה כבדה. הלוחם שתמיד החזיק ותמך באחרים, חיפש בעצמו אוויר לנשימה.
איך נראתה השנה האחרונה בחיים שלו?
"הייתה לו כוונה לעשות המון שינויים, בחיים בכללי, בעבודה וגם מבחינה כלכלית״, מספר אחד האחים. ״באחת השיחות שלנו הוא אמר לי בכנות: 'אני חנוק, אני חנוק'. אמרתי לו 'לך, תיסע, תתנתק ותשקיע בעצמך'. הוא נורא אהב לגלוש, והוא ובנו הבכור, אורי, התחילו לגלוש ביחד. הקשר ביניהם היה משהו שאי אפשר להסביר במילים, והגלישה הייתה זמן האיכות שלהם במים. דרך המעשים הוא העביר לאורי ולשאר הילדים את הערכים שלו – להיות לוחם, לא לוותר, תמיד להמשיך קדימה, וכשנופלים – קמים. היו לו חלומות גדולים, לעצמו, למשפחה ולילדים״.
היו סימנים מקדימים?
"לא. תחושת השליחות והנתינה טבועה ב-DNA שלנו כמשפחה, ומה שיוחנן עשה נוגד לחלוטין את כל מה שהאמין בו. יתרה מזאת, הוא באמת ניסה לעזור לעצמו: הוא התנדב בעמותה של שלומי רבא ועזר להם בגיוס כספים. החלום שלו היה לפתוח מרכז טיפולי שיעזור ללוחמים כמוהו, שלא מדברים ולא משתפים, מקום שייתן להם כלים להתמודד עם הפציעות השקופות״.
"הוא אומנם לא היה מוכר כהלום קרב, אבל הוא דיבר על כך עם אחד מהאחים שלו, שכן מוכר, והם אפילו עשו רשימה של מסמכים שצריך להגיש, למרות שבסוף הוא לא עשה את זה. בנוסף, לפני כשנתיים אחד מחברי הילדות הקרובים שלו שם קץ לחייו. היה לו קשה מאוד לקבל את זה, ולמרות שהשתדל לא להראות שהוא שבור כדי להישאר אבא חזק, ידענו שהוא לא במאה אחוז וברור שזה השפיע עליו. עכשיו, המטרה שלנו כמשפחה היא לעמוד במשימה שלו ולהקים את המרכז הטיפולי הזה לזכרו, בשביל האנשים השקופים שהוא רצה כל כך להציל״.
מה הדבר הכי חשוב לכם שאנשים יקחו מהכתבה ויזכרו מיוחנן?
"הכי חשוב לי שידעו שאח שלי הגדול, אבא של אורי, היה שם בשביל כולם. באמת, אנשים שהכירו אותו שעתיים הרגישו שהוא החבר הכי טוב שלהם. הוא היה היועץ הראשי של כולם, וכל מי שהיה לו קושי התקשר אליו והרגיש חופשי לדבר איתו. הוא תמיד היה שם לתת עצות לצד של חבר. הוא היה זרקור ופצצת אנרגיה לכל מקום שהוא הגיע אליו. איש של מעשים שעשה הכל".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר http://www.sahar.org.il, או headspace.org.il
