יש רעיונות פוליטיים שאף פעם לא נעלמים. הם רק מחכים לרגע הנכון, לטראומה, למצב רגיש או חרדתי במיוחד, כדי לצוץ שוב כמו עשב שוטה ועיקש באמצע שביל סלול. עונש המוות "למחבלים" הוא בדיוק כזה. תמיד שם, מרחף באוויר, מגיח בכל פעם שפוליטיקאים קיצוניים מריחים – או במקרה שלנו, תורמים לפילוג, מייצרים חרדה או הורסים את הביטחון. בקיצור, שיש בעיה באחד הדברים שהם עצמם אחראים עליהם.
ובישראל, ארץ זבת חלב ותקופות קשות – שעות כושר לא חסרות.
אבל זו הנוכחית מטרידה במיוחד. ואני לא מדבר רק על הצהרות חסרות אחריות ובלתי-דמוקרטיות בעליל, כמו זו של שר האוצר – שאין מניעה להוציא להורג גם יהודים, כל עוד זו בגידה, לא חלילה טרור "מהסוג הנכון".
כבר התרגלנו למציאות שבה העבירה לא קובעת את הדין, אלא זהות המבצע. שהממשלה מתעלמת מכל עקרון בסיסי במשפט המודרני, מסרבת בתוקף לקחת אחריות על מחדליה.
כבר התרגלנו למציאות שבה העבירה לא קובעת את הדין, אלא זהות המבצע. שהממשלה מתעלמת מכל עקרון בסיסי במשפט המודרני, מסרבת בתוקף לקחת אחריות על מחדליה
הבעיה שהפעם מדובר על מערכות ביטחוניות שלמות, כמו המשרד לביטחון לאומי והשב"כ, שחוזרים כמו מנטרה רק על מילה אחת: הרתעה. כי למרות המשיכה האינטואיטיבית לענישה חמורה ובלתי הפיכה, אין דבר אחד שתומך בכך.
אין עדות שעונש מוות מרתיע
סוציולוגים, קרימינולוגים ופסיכולוגים בודקים את זה כבר 5 עשורים. אבל מאות השוואות ואלפי נתונים מרחבי העולם, לא מספקים ולו עדות אחת לכך שעונש מוות מרתיע יותר ממאסר ארוך. לפחות לא בשום מקרה שבו העובדות חשובות יותר מפופוליזם.
מדינות עם עונש מוות (איראן, ארה"ב, יפן) לא חוות פחות רציחות, בעוד שמדינות ללא עונש מוות (אירופה, קנדה, אוסטרליה) לא סובלות יותר. אפילו בתוך ארה"ב אין הבדל בשיעור הרציחות בין מדינות שמבצעות הוצאות להורג ואלה שלא.
מה כן מצאו? ככל שהמדינה יותר מתוחה, מפולגת ואלימה — יותר מאמינים שעונש מוות הוא הפתרון. לא שהוא עובד, אלא מרגיש טוב. אסטרטגיה יעילה במיוחד בשנת בחירות.
כי הרגש רוצה כוח. אבל המחקר מפריד בין תחושות לעובדות. שני דברים שהפכו מקבילים במציאות של היום. ואז מגיעים האנשים שאמורים לדעת יותר טוב
מה שמדהים הוא לא שסמוטריץ' או בן גביר תומכים בעונש מוות. אני די בטוח שזה אפילו היה מצע הבחירות שלהם. הדבר המדהים הוא שגם הגופים הרשמיים – המשרד לביטחון לאומי והשב"כ, שאמונים על הבטחון שלנו, מסתמכים על תחושות במקום נתונים. כאילו מדובר בטוקבקים, לא מסמכים רשמיים.
בלי נתונים, בלי עובדות
אבל בדברי ההסבר להצעה שהונחה על שולחן הכנסת ועברה בקריאה ראשונה כתוב, "הניסיון מלמד כי עונש של מאסר עולם על עבירת רצת אינו מרתיע מחבלים". לכן, "מוצע לקבוע כי דינם של מחבלים על מעשי רצח יהיה מיתה. עונש זה יהיה בו כדי להרתיע וכך למנוע ביצוע מעשי טרור נוספים".
בלי נתונים, בלי עובדות. תחושות של אנשים עם אג'נדה, שמדברים בשם מדע שלא טרחו אפילו לבדוק. ולא מדובר כאן על הצהרה לא אחראית לבייס. ככה נקבע החוק בישראל – על סמך תחושות במקום עובדות.
ואחרי זה מאשימים את בג"ץ באכיפה בררנית, או מתפלאים למה המציאות הביטחונית שלנו בשנים האחרונות דומה לפרק מנטפליקס על בתי הכלא המסוכנים בעולם. למרות שזו הממשלה הכי ימינית ו"ביטחונית" בהיסטוריה.
האבסורד השני: החוק הזה חל על כולם — גם יהודים
עם יד על הלב, כמה מאלה שתומכים בחוק באמת קראו את כל הפרטים? כי בניגוד לאמונה הרווחת, החוק לא יכול להבחין על בסיס לאום. אפילו שהוא מנסה.
הצעת התיקון לחוק אומרת שכל מי שיגרום בכוונה או באדישות למותו של אזרח ישראל מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור, ומתוך מטרה לפגוע במדינת ישראל ובתקומת העם היהודי בארצו, דינו מיתה. ועונש זה בלבד.
לא רק נרצחים יהודים, ולא רק טרוריסטים ערבים. אז אם יהודי ירצח פלסטיני על רקע לאומני, מבחינה משפטית ניתן להעמיד אותו בפני עונש מוות.
אגב, כנראה שכאן באמת לא צריך לתת לעובדות להטריד אותנו יותר מידי. הרי לא סביר שהמדינה תממש את לשון החוק בצורה כזאת. במיוחד כשכל הזמן אומרים לנו שאין דבר כזה ״טרור יהודי״ (כולל כמה שהורשעו בכך בעבר). ואיך מוציאים להורג מישהו על משהו לא קיים?
הסתירה הזו מאפשרת לנו להעמיד פנים שהחוק הזה מרתיע. את האויבים מחוץ. אבל לא חל על פורעים מבית. וכשזה המצב, החוק לא הרתעתי, שוויוני או מוסרי. סתם כלי פוליטי.
במה עונש מוות דווקא כן מוצלח
"לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי", כתב אלכסנדר פופ. וכמו שכולנו יודעים, טעויות קורות. אפילו בהרשעות שהובילו לעונש מוות. זה קרה בכל מדינה שהפעילה עונש כזה מספיק זמן. ולא מדובר על מקרים בודדים. בארצות הברית בלבד זוכו 195 נידונים למוות לפני הביצוע. הודות לערעורים וראיות חדשות.
אפשר לבטל זאת ולהגיד שזו טיפה בים. מחיר זעום ביחס ל"הרתעה המזויפת". אבל גם אם זה היה נכון, זה קצת נוגד את העיקרון של "המציל נפש אחת בישראל". לא ממש עוצמה. מבחינה יהודית...
כי הסעיף השני לתיקון החוק אומר שבית משפט צבאי יכול לגזור עונש מוות ברוב רגיל (בניגוד לדרישה פה-אחד הקבועה בחוק). ואם זה לא מספיק, ברגע שבית הדין הצבאי גזר עונש מוות, אין אפשרות לערער. לשם הייעול, כמובן. זה כמו להגיד שברגע שיש הרשעה, צריך להוציא אקדח ולירות במורשע.
ומה אם טעינו? הרי לטעות זה אנושי. אבל למנוע מראש אפשרות לתקן טעות כה גורלית זה שטני.
מה כן מרתיע?
באופן מעניין, נבחרי הציבור שאחראים על בטחוננו, אלה שצצו מול מצלמה מיד אחרי כל פיגוע להאשים את הממשלה, מצליחים ביד אומן לחמוק שוב ושוב מאחריות. מתמקדים במה שמרגיע, לא מה שבאמת מרתיע. אותם המסרים, רק שהפעם התחלפו האחראים.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולאבל המחקר והפרקטיקה תמימי דעות. הרתעה מושגת באמצעות אכיפה אחידה ושוויונית. תגובה מהירה לכל אירוע (בין אם טיפטוף או מטר, בלון או טיל). באמצעות שיפור המודיעין וחיזוק רשויות החוק, לא תקיפתם והחלשת ידם.
עונש מוות נשמע טוב, כי הוא מספק מזור לנפש כואבת. מחזיר אמונה בעולם צודק. אז למה לא לנצל את זה להון פוליטי. במקום לטפל, "לחסל". עם הרבה "עוצמה" ואשליה של ביטחון.
אבל עונש מוות לא מרתיע. לא מציל חיים. והוא בלתי הפיך. ובעיקר, הוא עוד הוכחה לכך שאצלנו, התחושות, לא העובדות, מנהלות את המדינה. ואת המחיר, כרגיל, כולנו משלמים.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
