כשתמונות של המון המכתר רכב צבאי בבני ברק מגיעות לכותרות הציבור הישראלי מזדעזע. קל להזדעזע מאלימות פיזית, מצעקות או מחסימות כבישים. אבל עבור אלפי משפחות חרדיות שבניהן משרתים בצה"ל הדרמה האמיתית והכואבת ביותר מתרחשת דווקא כשהמצלמות כבות והשקט חוזר לרחוב. זוהי אלימות שקופה, אלימות ללא סימנים כחולים שאינה תופסת כותרות במהדורות החדשות אך היא מאיימת לפרק את המבצר האחרון של הלוחם החרדי – הבית והקהילה שלו.
אנחנו מדברים רבות על השוויון בנטל במונחים של מספרים ומכסות אבל הגיעה העת לדבר על המחיר האישי והמשפחתי. בזמן שהלוחם נמצא בחזית הוריו ואחיו בעורף מתמודדים עם מערכת שלמה של לחצים חברתיים שקטים. זה מתחיל במכתב דחייה ממוסד חינוכי נחשב לאחות הקטנה רק בגלל שהאח הגדול לובש מדים. זה ממשיך בשידוך שמתבטל כי המשפחה כבר לא נחשבת לחלק מהמיינסטרים הקהילתי ומגיע עד למבטים בבית הכנסת או ללחישות שנפסקות ברגע שהאם נכנסת לצרכנייה השכונתית.
אם נמשיך להשאיר את המשפחות להתמודד לבדן עם האלימות השקופה ועם המשברים בתוך הבית אנחנו מסכנים את הסיכוי הממשי להרחבת שורות המשרתים
אולם הכאב לא עוצר בשער השכונה. הוא מחלחל פנימה אל תוך הדינמיקה המשפחתית העדינה ביותר. האלימות השקופה הזו מייצרת משברים בתוך הבית פנימה במקום שאמור להיות חוף המבטחים של החייל. הורים רבים מוצאים את עצמם קרועים בין הגאווה והאהבה לבנם לבין הפחד מהתגובה של המשפחה המורחבת. לעיתים קרובות הבחירה לשרת הופכת לסוד משפחתי מעיק שמסתירים מהסבא והסבתא או מהחם והחמות כדי למנוע קרע בלתי ניתן לאיחוי. ישנם הורים שנאלצים לבקש מבנם להחליף בגדים בחדר המדרגות או להחביא את המדים לא מתוך חוסר הערכה אלא מתוך ניסיון נואש להגן על שלום הבית ועל המעמד של שאר בני המשפחה. המתח הזה שבין הצורך להסתיר לבין הרצון לחבק יוצר פצע מדמם בלב התא המשפחתי. הלוחם מרגיש לעיתים כנטל על יקיריו וההורים חשים אשמה על שהם נאלצים להצניע את גבורתו של בנם.
האלימות השקופה
האלימות השקופה והלחץ הפנים משפחתי הם ניסיון של קצוות קיצוניים לסמן גבולות גזרה ולהוציא אל מחוץ למחנה את אלו שבחרו לקחת חלק בגורל המדינה. כשהורה חרדי צריך לבחור בין הגיבוי לבנו לבין היכולת להשיא את בנותיו בכבוד או לשמור על יחסים תקינים בתוך המשפחה המורחבת הוא נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית. הנידוי החברתי הוא נשק קטלני לא פחות מאבן שנזרקת ברחוב והוא פועל בשיטה של התשה ושבירת רוח המכוונת לנקודות הרגישות ביותר של האדם.
עלינו להבין כי חייל חרדי שיוצא לקרב זקוק לדעת שהעורף הקהילתי והמשפחתי שלו איתן. הוא לא יכול להתרכז במשימה כשבמחשבותיו הוא דואג לאחותו שבוכה בבית כי חברותיה התרחקו ממנה או למתח ששורר בין הוריו לבין הסבים בשל הבחירה שלו. הנתק הזה הוא הפסד של כולנו כי הוא מייצר חומות של פחד במקום שבו צריכים להיבנות גשרים של שייכות.
קידום סוגיית השירות במגזר החרדי לא יכול להישען רק על חקיקה או תקציבים. המפתח האמיתי לטווח הארוך נמצא בליווי המשפחות ובחיזוק הזהות החרדית המשלבת והחוסן שלהן מול האלימות השקופה והמורכבות הפנימית הזו. עלינו לייצר רשת תמיכה שתבהיר למשפחות הללו שהן אינן לבד. זה דורש מעורבות של המדינה אך לא פחות מכך של החברה האזרחית ביצירת מערכי ליווי שמעניקים גב וכלים לכל הורה שמרגיש שהקרקע הקהילתית והמשפחתית נשמטת תחת רגליו.
יוסף פרטוקצילום: הפלטפורמה החברתית מבית ידידות טורנטוהמבחן האמיתי של החברה הישראלית הוא לא רק בטקס ההשבעה אלא ביום שאחרי כשהחייל חוזר הביתה לשכונה. אם נמשיך להשאיר את המשפחות להתמודד לבדן עם האלימות השקופה ועם המשברים בתוך הבית אנחנו מסכנים את הסיכוי הממשי להרחבת שורות המשרתים. רק ליווי עמוק אנושי ורציף שרואה את המשפחה שמאחורי המדים ומבין את המחיר הכבד שהיא משלמת בחדרי חדרים יוכל להפוך את הנידוי לשותפות ואת הבדידות לגאוות יחידה וזהות חרדית משלבת. זוהי חובתנו המוסרית כלפי אלו שקשרו את גורלם בגורלנו.
הכותב הוא סמנכ"ל אסטרטגיה ופיתוח ב"פלטפורמה החברתית" מבית ידידות טורונטו, שמפעילה תוכנית המעניקה מעטפת תמיכה הוליסטית למשפחות החיילים החרדים
