בזמן שישראל שקועה עד צוואר במלחמה, העולם לא עוצר, להפך הוא ממשיך לנוע ולהשתנות לעיתים גם בלי שנשים לב. ויש לזה מחיר: אנחנו מפספסים תהליכים שמתרחשים ממש עכשיו, ואת מחירם נדע רק בהמשך. הבחירות שהתקיימו במינכן, גרמניה, הן דוגמה מובהקת למה שקורה עכשיו וצריך להזיז אותנו קצת בכיסאנו.
בלי כותרות דרמטיות התרחשו שתי מערכות בחירות בדרום גרמניה, ואלו משרטטות מגמה ברורה ולא מעודדת. מי שחושב שמדובר בפוליטיקה מקומית רחוקה, מפספס את התמונה הגדולה: גרמניה היא לא עוד מדינה באירופה ביחס לישראל, היא אחת המדינות המשפיעות ביותר על מצבה המדיני. השאלה אינה מה קרה במינכן או בריינלנד-פפאלץ.השאלה היא האם אנחנו שמים לב לאן פניה של גרמניה?
נתחיל דווקא בבשורה הטובה. דומיניק קראוזה, בן 35 מהמפלגה הירוקה, נבחר לראש עיריית מינכן עם 59.1% מהקולות בסיבוב השני ושבר רצף של 42 שנות שלטון סוציאל-דמוקרטי. מדובר בהישג יוצא דופן עבור פוליטיקאי צעיר שמגיע ללא ניסיון ניהולי ממשלתי. קראוזה הוא נציג האגף המעשי במפלגתו, הוא איש שיח ושטח. מינכן היא המרכז הכלכלי והטכנולוגי של דרום גרמניה, המשלבת תעשיות ענק כמו רכב והייטק עם מעמד כבירה תרבותית והיסטורית עשירה.
העיר מהווה מוקד משיכה עולמי בזכות איכות חיים גבוהה, מוסדות אקדמיים מובילים ואירועים בינלאומיים המגדירים את הזהות הבווארית, אם נסתכל על ההקשר שלנו היא העיר התאומה של באר שבע ומרכזת את אחת הקהילות היהודיות החשובות בגרמניה.
אבל מי שמכיר את הפוליטיקה הגרמנית מבפנים יודע שה"ריאליסט" בתוך הירוקים הוא עדיין ירוק. זה אומר שהשיתוף עם ישראל יימשך, הפרויקטים המשותפים יתקדמו, ומינכן לא תהפוך לעיר עוינת. אבל זה גם אומר שבכל שאלה הומניטרית הנוגעת לעזה ולגדה המערבית, קראוזה לא ישתוק. הוא ישמיע את דעתו, ייתכן שיצטרף לעמדות אירופיות ביקורתיות, ויעשה זאת מתוך עמדה פורמלית כראש עיר של אחת הערים הנחשבות בגרמניה. זו לא אויבות, זו מורכבות. ומורכבות, בתקופה כמו זו, מחייבת ניהול זהיר ויחסים עמוקים שלא יתבססו רק על ביורוקרטיה של ערים תאומות.
מה שמצריך עצירה אחרת לגמרי הוא המספרים מהצד השני של הלילה הזה. מפלגת ה-AFD הימנית-קיצונית, קיבלה 12.2% מהקולות במינכן עצמה. זה יותר מפי שניים ממה שקיבלה באותה עיר בבחירות 2020. ובריינלנד-פפאלץ, מחוז שמעולם לא נחשב לקן של פופוליזם קיצוני, כמעט אחד מכל חמישה גרמנים הצביע עבורה (19.5%). לא מדובר עוד בתופעה שאפשר להסביר בנוחות כנחלתם של אזורים כפריים ומוזנחים שלא התאוששו מהאיחוד הגרמני. מדובר בכוח פוליטי שמכה שורשים בלב ערי גרמניה המשגשגות.
הקהילה היהודית בגרמניה לא קנתה את הסיפור
חשוב להבין את ה- AFD כמו שהיא, ולא כמו שהיא מציגה את עצמה. המפלגה נוהגת להציג קו "פרו-ישראלי", בייחוד כחלק מהמאבק שלה כנגד האסלאם. זה נשמע מפתה, אבל הקהילה היהודית בגרמניה לא קנתה את הסיפור הזה. כשמפלגה מקדמת את האג'נדה שלה כ"גרמניה לגרמנים" ומנסה לבלום שחיטה כשרה ולחוקק חוקים והנחיות כנגד ברית מילה, "הידידות לישראל" שלה מסתכמת בכלי פרסומאי לעומת שינוי מהותי. הסכנה שה-AfD מייצגת היא סכנה מבנית לדמוקרטיה הגרמנית כולה, ובתוך דמוקרטיה שנשחקת, הקהילה היהודית והקשר עם ישראל הם תמיד בין הראשונים שמרגישים את הנזק.
כשמפלגה מקדמת את האג'נדה שלה כ"גרמניה לגרמנים" ומנסה לבלום שחיטה כשרה ולחוקק חוקים והנחיות כנגד ברית מילה, "הידידות לישראל" שלה מסתכמת בכלי פרסומאי לעומת שינוי מהותי
ומה לגבי הקנצלר מרץ? כאן התמונה מורכבת יותר: לצד חדשות טובות לישראל, מסתתר גם אתגר לא מבוטל. פרידריך מרץ, שניצח בבחירות הפדרליות ב-2025 ומוביל ממשלה שמרנית-ליברלית, הוא מהמנהיגים הפרו-ישראלים הבולטים שידעה גרמניה בעשורים האחרונים. הוא הצהיר שביטחון ישראל הוא אינטרס עליון של גרמניה, הזמין את ראש הממשלה נתניהו לביקור רשמי בברלין, ואף הבהיר שגרמניה לא תכבד צווי מעצר של בית הדין הבינלאומי נגד מנהיגים ישראלים. גם הניצחון של מפלגתו אתמול בריינלנד-פפאלץ, שם הדיחה מפלגת ה-CDU (האיחוד הדמוקרטי הנוצרי, מפלגת מרכז ימין שמרנית ליברלית) את ה-SPD (המפלגה הסוציאל דמוקרטית) אחרי 35 שנות שלטון, מחזק את מעמדו ומאפשר לו להמשיך בקו המדיני הנוכחי.
אבל מרץ אינו פועל בחלל ריק, הוא פועל בתוך מפה פוליטית שמשתנה מתחתיו. מצד ימין, מפלגת ה-AFD דוחפת אותו לקו נוקשה יותר בנושאי הגירה וביטחון פנים על מנת שלא לאבד בוחרים. מצד שמאל, עלייתם של הירוקים בערים הגדולות יוצרת לחץ ציבורי ותקשורתי הולך וגובר בנושאים הומניטריים. שני הלחצים הללו יחד מצמצמים בהדרגה את חלל התמרון שלו בכל הנוגע למדיניות חוץ עקבית ועמוקה. תמיכתו בישראל אמיתית ומשמעותית, אבל ישראל צריכה להבין שהיכולת שלו לתרגם אותה לצעדים ממשיים עשויה להיות מוגבלת יותר ככל שהמפה הפנים-גרמנית מתקטבת לשני קצוות.
ויש עוד נדבך אחד לתמונה הזו שנוח לנו לפספס או לעצום עיניים, ריינלנד-פפאלץ ובוואריה אינן יוצאות הדופן. הן מגמה, בחירות אחר בחירות, באזורים שונים של גרמניה, ה-AFD רושמת עליות שלא נבלמות. נכון לעכשיו, הדמוקרטיה הגרמנית הצליחה להכיל אותה, לסרב לשתף אותה בממשלות. אבל המבנה הפוליטי שלהם המבוסס על הסכמות בין המפלגות המסורתיות, והסכמה כזו לא מובטחת לנצח כשמפלגה מגיעה לכמעט חמישית מהקולות במחוז אחד אחרי השני.
רחלי ברץצילום: יובל חןאנחנו לא צריכים לצעוק, אנחנו פשוט צריכים לקרוא את המפה. הניצחון הירוק במינכן הוא סיפור של דור חדש שמשתלט על אחת הערים הגדולות בגרמניה, ויש בו הזדמנויות שכדאי לנצל ואתגרים שכדאי לנהל. ניצחון מרץ בריינלנד-פפאלץ הוא גלגל הצלה מדיני שצריך לשמור ולחזק. אבל עלייתה של ה-AFD שכמעט כל גרמני חמישי בריינלנד-פפאלץ הצביע לה אתמול, היא הנתון שצריך להבין את כובד המשקל שלו. לא בגלל שגרמניה 2026 היא אותה גרמניה שראינו בהיסטוריה, אלא בגלל שהדמוקרטיות הגדולות נשחקות לאט, בהדרגה, ותמיד עם הרבה סיבות מסורתיות להסביר מדוע הפעם זה שונה. הקהילה היהודית בגרמניה, שיודעת לקרוא את הסימנים טוב מכולנו, כבר הרימה בעבר תמרור אזהרה, כדאי שגם אנחנו נסתכל עליו.
ד"ר רחלי ברץ היא מרצה באוניברסיטת אריאל ובמכללה האקדמית פרס
