סקר שפורסם רק באפריל האחרון מראה כי 58% מהישראלים מאמינים שמלחמת אחים היא אפשרות אמיתית. נתון זה מהווה תזכורת לאותו מערכון של "שאולי" מ"ארץ נהדרת" שזכה ליותר מ־2.5 מיליון צפיות, בו הוא ממליץ על מלחמת אזרחים כדי לפתור את הוויכוחים בינינו, כאילו זו עוד אופציה לתכנון סוף שבוע. העובדה שהבדיחה הזו בכלל עובדת, אומרת משהו עמוק על התודעה הישראלית. כשבדיחה על מלחמת אחים הופכת לוויראלית, זה אומר שהרעיון הזה כבר לא דמיוני אלא יושב בתת-מודע הקולקטיבי שלנו.
בשנתיים האחרונות שמענו הרבה על "אחדות". ההתייצבות המשותפת מפרוץ המלחמה, שותפות הגורל, הכאב והשכול, גרמה לנו להקפיא את המחלוקות בינינו. אבל מדובר בקפיאה, לא בפתרון, אלא בהשהיה. חברות שנמצאות תחת איום מתכנסות פנימה, וברגע שהטילים נופלים, כשהחטופים עוד בשבי והלוחמים בחזית, כל קבוצה מניחה לזמן מה בצד חלק מן המחלוקות.
אבל זה לא מיישב את הקרע, זה רק דוחס אותו פנימה. וההיסטוריה מראה שבסוף הוא מתפרץ חזק יותר. ובהקשר האקטואלי - הוויכוח על גיוס חרדים. היינו מצפים לכך ששנתיים מלחמה, שיבתם של החטופים, הגורל המשותף ירככו את הצדדים, אבל ההתכנסות פנימה רק מקשה על כך, והנה הפציעה "עצרת המיליון".
אז איך מנצחים כאן?
איך אנחנו ממשיכים להיאבק על הדבר הזה שנקרא גיוס חרדים, ללא פשרות, בנחישות, ולא מאבדים זה את זה, לא הופכים את זה למלחמה של ממש? מה אנחנו כאזרחים כיחידים יכולים ומוטל עלינו לעשות?
המחקר הפסיכולוגי על שנאה אומר ששנאה איננה התפרצות רגשית, אלא עמדה תפיסתית לפיה האחר השנוא נתפס כ"שונה מהותית"; הוא מפסיק להיות בן אדם שטועה, והופך ל"טעות של בן אדם". כשמישהו נתפס כמי שאינו מסוגל להשתנות, המוח שלנו מפסיק לחפש את האפשרות להידברות, הקשבה ואמפתיה. ומכאן הדרך קצרה מאוד לדה-הומניזציה. אפשר לראות זאת במילים שהיו פעם פוגעניות עד טירוף - "בוגדים", "אויבים מבפנים", "נאצים", "מחבלים בדמות יהודים"– וכיום הן כבר לא גורמות להרמת גבה אלא חלק מהשגרה. וזו הנקודה המסוכנת: כי כשמילים קשות שהיו פעם בטאבו מאבדות את תחושת הנפיצות שבהן, אנחנו מתחילים לחשוב שבמקום מסוים אולי הן מתארות מציאות. גם הדרך לאלימות קשה עוברת במסלול הזה: מחקרים נוירולוגיים שבחנו אנשים שביצעו אלימות קשה מצאו שבזמן המעשה, אזורי האמפתיה במוח פשוט פועלים פחות, לעיתים כמעט כבים. המוח מנתק את תחושת האנושיות כלפי הקורבן.
המציאות הישראלית הנוכחית הופכת את כל זה נפיץ יותר. כמעט כל מגזר מרגיש שהוא נאבק על חייו: חרדים על הזכות להתקיים כקהילה; ערבים על חיים ללא פשיעה ואלימות; משפחות מילואימניקים על בנים ובנות שנשלחים שוב ושוב לשדה הקרב; חילונים, דתיים, ימנים ושמאלנים – כולם משוכנעים שהצד השני מסכן את עתידם. חברה שבה כולם מרגישים מאוימים אינה חברה שמנהלת ויכוח. היא חברה שמנהלת הישרדות.
הפתרון קיים
מחקרים ישראליים ובינלאומיים מצאו כי האנטידוט לדה-הומניזציה אינם נאומי פיוס או "מפגשי הידברות ושיח" שאנחנו רואים בכל מקום, אלא עשייה משותפת. כשיחידים מקבוצות עוינות פועלים יחד למען מטרה משותפת במציאות – לא בדיבורים אלא במעשים – הם חווים את העזרה, ההסתייעות ההדדית והתלות ההדדית, ובכך משמרים את האמון ואת האנושיות של האחר. זה קורה כבר היום: ביד שרה, במד"א ובזק"א פועלים כתף אל כתף מתנדבים חילונים, חרדים, דתיים וערבים. הם לא מסכימים על הכל, אבל הם זקוקים זה לזה. וזו הנקודה: העשייה המשותפת לא מבטלת את הוויכוח על הגיוס. היא מאפשרת לנהל אותו ממקום של שותפות גורל, ולא ממקום של שנאה עיוורת.
רונן יעקובסוןצילום: אורי אריהמי שמחכה שהמערכת הפוליטית תרגיע את השיח, יתאכזב. לפוליטיקאים יש אינטרס מובנה בהקצנה: קיטוב מביא מנדטים. אי אפשר לסמוך על מי שמחזיק את הגפרור כדי לכבות את השריפה. ואילו אנחנו, האזרחים, יכולים וחייבים להיות הבלם. הכוח אצלנו, והוא נמצא בבחירה בשפה שבה אנחנו בוחרים להתבטא, ובהחלטה אקטיבית להירתם לפעולות ויוזמות משותפות עם האחר שאיתו אנחנו מתווכחים, נאבקים ולא רוצים לשנוא.
אנחנו לא בתוך מלחמת אחים. עדיין לא. אבל כזכור, 58% מאמינים שזה אפשרי - ואנחנו על סף התהום.
רונן יעקובסון הוא ראש היחידה הקלינית שפ"ח מבשרת ציון. מחבר שותף "המדריך לגיבורי על - כיצד נגדל ילדים עם חוסן"
