תדמיינו שמאה אלף משפחות מילואימניקים היו מודיעות היום שהן יוצאות לחסום כבישים בכל רחבי הארץ. פושים היום יוצאים, אייטמים היו משודרים, כל השאבנג התקשורתי. אבל לא למחאה סמלית של שעה או שעתיים, אלא לשיתוק מוחלט של המדינה. תדמיינו שהן היו אומרות שהן לא מוכנות יותר לשאת לבד בנטל, שהן מסרבות לקבל מציאות שבה אותם אנשים נקראים לסבב רביעי, חמישי ושישי, בזמן שאחרים מקבלים פטור גורף בחסות החוק.
(צילום: שאול גולן)
תדמיינו את הכותרות. את אולפני החדשות שנפתחים בשידורים מיוחדים, את הפרשנים שמסבירים למה מדובר בחציית קו אדום, את הפוליטיקאים שמגנים בחריפות, את הקריאות למשטרה לפעול ואת הטענות שאי אפשר לשתק מדינה בזמן מלחמה. תדמיינו את הזעם הציבורי שהיה מופנה כלפי אותן משפחות.
עכשיו תפסיקו לדמיין. כי יש ציבור שלם שמאיים לשתק את המדינה כדי לא להתגייס, ואנחנו כבר מתייחסים לזה כאילו מדובר בעוד מחלוקת פוליטית שגרתית, עוד משבר קואליציוני, עוד ויכוח בין מגזרים.
האבסורד הוא לא שיש מחאה. במדינה דמוקרטית מותר למחות. האבסורד הוא שהמאבק אינו על תנאי השירות, על משך השירות, על השחיקה הנפשית, על הפגיעה בפרנסה או על המחיר שמשלמות המשפחות. המאבק הוא על הזכות שלא לשרת בכלל.
מדינה לא יכולה להתקיים רק על זכויות, היא נשענת גם על חובות. ברגע שקבוצה גדולה דורשת לעצמה פטור קבוע מהחובות, תוך שהיא ממשיכה להכתיב את הכללים לאחרים, הבעיה כבר אינה רק גיוס. הבעיה היא עצם קיומו של הסכם משותף בין אזרחי המדינה
בזמן שמאות אלפי ישראלים עזבו בשנים האחרונות את הבית, את העבודה, את הלימודים ואת המשפחה כדי להתייצב כשקראו להם, יש מי שנאבק בכל כוחו כדי להבטיח שהילדים שלו לעולם לא יידרשו לעשות את אותו הדבר. בזמן שאימהות ואבות שולחים את ילדיהם לצבא בדאגה יום יומית, יש מי שרואה בעצם הגיוס איום שיש להילחם בו. בזמן שמילואימניקים סופרים ימי שירות, אחרים סופרים את הימים עד שיוכלו לקבל פטור.
מה שהכי מדהים הוא שהתרגלנו
התרגלנו למצב שבו עצם הרעיון של שירות משותף הפך לנושא למשא ומתן. התרגלנו לכך שבכל פעם שמדברים על גיוס, הדיון מתחיל מהשאלה כמה אפשר לפטור במקום מהשאלה כמה אפשר לגייס. התרגלנו למציאות שבה מי שנושא בנטל נדרש להסביר את עצמו, בעוד שמי שמבקש להשתחרר ממנו מציג את עצמו כקורבן.
מה שמתרחש כאן הוא לא רק מאבק על חוק גיוס. זה מאבק על השאלה האם כולנו עדיין חלק מאותה חברה. כי קשה להשתחרר מהתחושה שמדינה שלמה מוחזקת כבת ערובה בידי קבוצה שמבקשת ליהנות מהשפעה על הכל, אבל לקחת אחריות על כמה שפחות. קבוצה שמצביעה על עתיד המדינה, קובעת מי ינהיג אותה, משפיעה על תקציביה ועל חוקיה אבל מסרבת לקבל על עצמה את אחת החובות הבסיסיות ביותר שכל מדינה מצפה מאזרחיה לשאת בה.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיבסוף, מדינה לא יכולה להתקיים רק על זכויות, היא נשענת גם על חובות. ברגע שקבוצה גדולה דורשת לעצמה פטור קבוע מהחובות, תוך שהיא ממשיכה להכתיב את הכללים לאחרים, הבעיה כבר אינה רק גיוס. הבעיה היא עצם קיומו של הסכם משותף בין אזרחי המדינה.
הסיפור הזה גדול הרבה יותר מחוק כזה או אחר. הוא עוסק בשאלה הבסיסית ביותר שכל חברה צריכה לשאול את עצמה: האם האחריות על קיומה מתחלקת בין כל אזרחיה, או שיש מי שנועדו להגן, לשלם, לשרת ולהקריב, ויש מי שיכולים פשוט לדרוש שזה יהיה תפקידם של אחרים. ואם זו כבר לא שאלה שמטרידה אותנו, אולי זו הבעיה הגדולה ביותר.
