מתקפת פתע והטבע האנושי
נפתח בסיפור: שני חברי ילדות שגדלו יחד הקימו עסק משותף. לאחר שהעסק קרס, אחד מהם גילה לתדהמתו שחברו הטוב יצר מנגנון מתוחכם ושאב לכיסו הפרטי כסף רב מהחברה. והנה עוד סיפור: גבר ואישה התאהבו בגיל צעיר, ושנים אחרי שהקימו משפחה האישה גילתה שבן זוגה ניהל רומן מתמשך עם חברתה.
הסיבה שסיפורים כאלה תופסים אותנו בגרון אינה טמונה רק בעוצמת ההפתעה, אלא בהבנה המצמיתה ששנים רבות מישהו חי במציאות כוזבת. תגליות כאלה צצות גם במערכות גדולות. כשמתרחשת מתקפת פתע, המערכת הצבאית והמדינית חווה תחילה את הלם ההפתעה, ובהמשך את התדהמה מההבנה שהיא חיה זמן רב באשליה. אחד מהכישרונות הגדולים שיש לבני אדם הוא היכולת שלהם לרמות את עצמם. זאת הסיבה לכך שמתקפת פתע היא חלון שדרכו ניתן להתבונן בהרבה ממה שמוזר ומעניין בטבע האנושי.
איך מתרחשת מתקפת פתע? ובכן, היא לא מתרחשת כשצבא מצליח להסוות את תנועת הכוחות. בניגוד ליחידה קטנה ומיוחדת שנעה לעומק שטח האויב בהסוואה, צבא מסיבי עם שריון, נגמ"שים ועורף לוגיסטי לא יכול להסתיר את עצמו. בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ערב מבצע ברברוסה, גרמניה ריכזה בגבול עם רוסיה קרוב לארבעה מיליון חיילים, כ-3,500 טנקים, ומעל ל-700 אלף משאיות, ג'יפים ועגלות סוסים. על כמות מסיבית כזאת של כוחות נגזר להיחשף. ובכל זאת, אף שהכל היה גלוי, סטאלין הופתע והצבא האדום הוכה בתדהמה.
כיצד הפתעה כזאת בכלל אפשרית? ההיסטוריונית רוברטה וולסטטר מסבירה שהפתעה אסטרטגית לא מצליחה כשצבא מצליח להסוות את המידע, אלא כשהוא מצליח להטביע אותו בתוך אוקיינוס ידע רחב יותר. גופי מודיעין נדרשים לברור מתוך הר ידיעות לא רלוונטיות את הידיעות הרלוונטיות, וזאת לא משימה פשוטה. כדי למיין אינפורמציה נדרשים קריטריונים. לסך הקריטריונים הללו, המודעים והלא־מודעים, יש שם: "קונספציה".
סטאלין לא היה תמים; הוא הבין שהיטלר עתיד להפר את הסכם אי־הלחימה ביניהם (ריבנטרופ־מולוטוב), אך הוא סבר שעיתוי המתקפה יהיה רק אחרי שגרמניה תסיים את המערכה מול בריטניה. היו לו סיבות משכנעות לחשוב כך. המסורת הצבאית הגרמנית שוללת בנחרצות מלחמה בשתי חזיתות, אז מדוע הגרמנים מרכזים את כוחותיהם סמוך לגבול עם הסובייטים? במודיעין הרוסי הסבירו לעצמם, שהגרמנים עושים זאת כדי להרתיע את הרוסים מלתקוף אותם.
היה לקונספציה על מה להתבסס. בקרב הכוחות הגרמניים היו חוקרי שבויים דוברי אנגלית, ולקצינים הגרמנים היו מפות של אתרים אסטרטגיים באנגליה. אלו סימנים שמעידים על כך שהגרמנים דבקים בתוכנית המקורית: אנגליה תחילה. אבל מה עם הידיעות על כך שהיו בכוחות הגרמניים גם חוקרי שבויים דוברי רוסית? ובכן, הידיעות שחיזקו את הקונספציה קיבלו משקל־יתר, והידיעות שעירערו אותה קיבלו משקל חסר.
מיום הכיפורים ל-7 באוקטובר
הפסיכולוג הקוגניטיבי הבריטי פיטר ווסוון תיאר חולשה שקיימת בכל אחד מאיתנו: Confirmation Bias - "הטיית האישוש". יש לנו, בני האדם, מעין רדארים פנימיים שכל הזמן סורקים את המציאות ומחפשים סימנים וראיות לכך שאנחנו צודקים. הבעיה היא שאנחנו לא מודעים לרדארים האלה; אנחנו חושבים שאנחנו מנתחים את העולם מבחוץ, מבלי לדעת שאנחנו פשוט מאשרים ומחזקים את תפיסת העולם שבפנים.
לקונספציה המושמצת של אגף המודיעין בצה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים היה היגיון עמוק: המצרים לא יתקיפו את ישראל כל עוד אין להם מערכות נשק שיבטיחו את הצלחת הפלישה לסיני. עד שלא ירכשו, למשל, מערכות נ"מ אפקטיביות שיקנו לשריון המצרי מטריית הגנה אווירית רחבה, הם לא יפתחו במלחמה. לכן, כשבאגף המודיעין ראו שהמצרים מרכזים כוחות סמוך לתעלת סואץ, הם העריכו שמדובר בתרגיל. והיו להם הוכחות משכנעות, כדוגמת הידיעה על האישור שניתן לקצינים לעלות לרגל למכה במסגרת ה"חאג'". זו ידיעה מרגיעה – צבא שמתכנן מתקפה לא מאשר לקציניו לטוס למדינה אחרת. הבעיה היא שהיו גם ידיעות אחרות: למשל, על פסק הלכה שאיפשר ללוחמים המצרים לאכול במהלך צום הרמדאן. אנחנו רואים כאן את הטיית האישוש עובדת שעות נוספות: העניקו משקל־יתר לידיעות שאישרו את הקונספציה, ומשקל חסר לידיעות שעירערו אותה.
כעבור 50 שנה, ערב 7 באוקטובר, המערכות המודיעינית, הצבאית והמדינית החזיקו בתפיסת מציאות שלפיה חמאס מורתע. היו להן הוכחות משכנעות, שאחת המרכזיות שבהן היא שחמאס לא השתתף בסבבי הלחימה שבין ישראל לג'יהאד האיסלאמי. כשנכנסו ידיעות מתצפיתניות וממקורות אחרים על אימוני פשיטה ופלישה מסיביים של חמאס, הן זכו לקשב מועט וזניח.
מהי הבנה? התודעה האנושית שלנו כל הזמן מפתחת תמונה של המציאות שלאורה האדם מתנהל. הבנה היא המצב הרצוי שבו תמונת המציאות שלנו דומה למציאות עצמה. איך זה עובד? לכאורה, המציאות משדרת לעברנו אינפורמציה ואנחנו מגבשים באמצעותה את תמונת המציאות. ובכן, זאת תפיסה נאיבית של מנגנון ההבנה. הדעות שלנו ביחס למציאות, משנות הרי את סוג האינפורמציה שלאורה נגבש תמונת מציאות. הן קובעות לאיזה מידע ניתן יותר חשיבות ולאיזה פחות. במילים אחרות, האינפורמציה לא מעצבת את תמונת המציאות – תמונת המציאות מעצבת את האינפורמציה.
כולנו קמ"נים כושלים
"הקפאה אפיסטמולוגית" היא מצב של היעדר למידה: כל ידע חדש מהמציאות לא מצליח לעדכן או לשנות את תמונת המציאות. זהו מצב שבו הדעות שבהן האדם מאמין חזקות מאלה שאותן הוא לומד.
האם זאת התרחשות פסיכולוגית ייחודית לקציני מודיעין שחיים בקונספציה? האמת היא שכישלונות מודיעיניים מראים לנו חולשה אנושית המשותפת לכולנו.
הנה מחקר מעניין: לקחו קבוצה של אנשים, וסיפרו להם שהם משתתפים בניסוי שבודק את תגובת אנשים למראה פנים חבולות. כחלק מ”הניסוי”, אמני איפור ציירו על פניהם פציעות עיוותים ומומים. על אף שהכול היה איפור, הפציעות נראו ממשיות ומשכנעות. הם קיבלו משימה: לדבר עם אדם שלא מכיר אותם ולתעד את האינטראקציה אתו. רגע לפני השיחה, נאמר להם שצריך לעשות כמה תיקונים אחרונים באיפור - אך במסגרת “התיקונים” הללו נמחקו כל הפציעות. הם כמובן לא ידעו את זה. לאחר השיחה, הם דיווחו שהאדם שמולם נרתע מהם, והתקשה להסתכל עליהם בפנים.
החיים בקונספציה אינם מייחדים רגע היסטורי של מתקפת פתע, והם אינם מאפיין בלעדי של אנשי מודיעין שכשלו בתחזיותיהם. כולנו, כל יום, מפרשים את המציאות כך שתתאים לתמונת המציאות שלנו. מה שייחודי במתקפת פתע איננו האשליה אלא דווקא הגילוי שלה
לפני כמה שנים, לפני פגישה חשובה, שאלתי חברים לגבי אדם שעמדתי לפגוש. אמרו לי שהוא יהיר ושקרן. כשנפגשנו קראתי את שפת הגוף שלו, ובחושיי המחודדים "קלטתי" את היהירות וזיהיתי את הזיופים. מאוחר יותר התברר לי, לבושתי, שהיה בלבול וזה בכלל לא היה האדם ששאלתי לגביו. בדומה לאנשים המאופרים, לא ראיתי את המציאות – ראיתי את מה שציפיתי לראות במציאות.
החיים בקונספציה אינם מייחדים רגע היסטורי של מתקפת פתע, והם אינם מאפיין בלעדי של אנשי מודיעין שכשלו בתחזיותיהם. כולנו, כל יום, מפרשים את המציאות כך שתתאים לתמונת המציאות שלנו. מה שייחודי במתקפת פתע איננו האשליה אלא דווקא הגילוי שלה. רמייה עצמית היא התרחשות שגרתית; ההתפקחות היא התרחשות נדירה, ודווקא זאת ההתרחשות יוצאת הדופן שנוצרת במתקפת פתע. כשהאויב פותח במתקפה מאסיבית, הוא מייצר אינפורמציה מסוג חדש – לא אינפורמציה מהסוג שאפשר לשלב בתוך הקונספציה הקיימת. כשטנקים מצריים יורים על מוצבים בתעלה, קשה לקצין המודיעין לומר: “טוב, זה חלק מהאימון שלהם; הם פשוט מחפשים מטרות חיות”. יש ידע בעל עוצמה כה רבה עד שהוא חזק מהיכולת של בני אדם לפרש אותו, לעקם אותו ולהתאים אותו לדעות הקדומות שלהם. כמו אישה שמגלה את הרומן של בן זוגה, או האדם שמגלה שהשותף העסקי רימה אותו. אם ברגעים שגרתיים הדעות שלנו חזקות מהידיעות שלנו – ברגעים נדירים הידיעות גוברות על הדעות.
אחת הזירות המובהקות שבהן אנחנו מועדים לתת לדעות שלנו לשבש את ההבנות שלנו היא הזירה הפוליטית. הנה תופעה אוניברסלית: כשאנשים ממקומות שונים בעולם שמזדהים עם הימין נדרשים לנחש מהי העמדה השגרתית והממוצעת בשמאל בנושא מסוים – הם נוטים לטעות. גם כשאנשים מהשמאל נדרשים לשער מהי העמדה הרווחת בימין, הם שוגים. בכל העולם עושים אותה טעות: מאמינים שהעמדה הממוצעת בצד השני קיצונית ממה שהיא באמת.
כל צד מסתכל על האגף הכי קיצוני בצד השני ומשתכנע שזאת העמדה הרווחת שם. גם כאן, מבלי שאנחנו מודעים לכך, אנחנו ממיינים אינפורמציה. הטיפוסים הרדיקליים ביותר במחנה נתפסים כייצוג הכי אותנטי שלו, ואילו אמירות של טיפוסים מתונים בצד השני נתפסות כלא מייצגות. משקל-יתר למידע שמאשר את הקונספציה ומשקל חסר למידע שמערער עליה. התוצאה היא שכל צד מחזיק בתמונת מציאות מעוותת של היריב הפוליטי שלו, שמונעת שיתופי פעולה בין המתונים שבשני הצדדים. אם בזירה הצבאית הסכנה בקונספציה היא שלא נראה איום איפה שיש איום, הסכנה בזירה הפוליטית היא שנראה איום איפה שאין איום.
מה אנחנו רוצים יותר: להרגיש צודקים או להבין את המציאות? צריך לבחור בין האפשרויות; אי-אפשר גם וגם. מדוע? משום שמתקיים ביניהן יחס הפוך: ככל שאנחנו מרגישים יותר צודקים, כך הבנת המציאות שלנו הולכת ומשתבשת. המשוואה הזאת התגברה והתעצמה מאז המהפכה הדיגיטלית, ונראה שמרבית המשתתפים הפעילים בוויכוח הפוליטי נמצאים בהקפאה אפיסטמולוגית. כל מה שקורה הוא ההוכחה לכך שהם צודקים. הלהט הפוליטי מוריד את האיי-קיו הפוליטי. התוצאה היא פרדוקס טרגי: אנחנו הכי טיפשים דווקא מול הנושאים שעבורנו הכי חשובים.
הדרך לריפוי
לתלמוד הירושלמי יש תשובה מפתיעה לשאלה מדוע ההלכה נפסקה כשיטת בית הלל ולא כבית שמאי: בגלל שבית הלל שינו מפעם לפעם את עמדתם וקיבלו את עמדת בית שמאי. על פי הפרדוקס של התלמוד, ההלכה נקבעה לשיטתם של מי שאינם נעולים בשיטתם.
ג'ון סטיוארט מיל, אבי הליברליזם המודרני, מיקם בפסגת הערכים של החברה הליברלית את חופש המחשבה. האדם החופשי נדרש להשתחרר מהסמכות של המפלגה, המסורת או הדת. אך יש אנשים שלא כפופים לשום סמכות חיצונית, והם עדיין אינם חופשיים. מיל הבין שחופש המחשבה נמדד גם ביכולת של האדם להשתחרר מהרודנות של הדעות הקדומות שלו עצמו.
ספק בריא שאדם מפתח כלפי הדעות שלו לא הופך אותו לניטרלי ולחסר עמדה. הדרך שעליה פסעו חכמי התלמוד, ושאותה הרחיב אבי הליברליזם, היא דרך שמחייבת גמישות מנטלית: על האדם לפתח דעות ולהאמין בהן – אבל מבלי להשתעבד להן. זאת דרך שאומרת שהדעות שלנו שייכות לנו, אנחנו לא שייכים להן.
אנחנו שומעים לעיתים מאנשים שמדברים בשם היהדות שיש בישראל אליטה פרוגרסיבית בלתי נבחרת ששולטת במדינה בצורה טוטאלית. זאת טענה שצריך להקשיב לה; הבעיה היא שאם מישהו מתוך המחנה מעז לרכך אותה או להטיל בה ספק, הוא מסתכן בביוש ובהוקעה בידי קבוצה רועשת של אנשים שבשם היהדות מפנים את גבם לרוח הגדולה של התלמוד.
אנחנו שומעים לעיתים מאנשים שמדברים בשם הליברליזם שהפשיסטים השתלטו על ישראל, ולכן הציונות הולכת ומאבדת את צדקת דרכה המוסרית. זאת טענה שיש להקשיב לה; הבעיה היא שאלו שמשמיעים אותה לא מצליחים לרכך אותה או להטיל בה ספק. להפך, מי שמעז לעשות זאת נענש באמצעות לינצ'ים דיגיטליים בידי ליברלים שפועלים בניגוד מובהק לאתוס הליברלי.
כשאנחנו בהקפאה אפיסטמולוגית אנחנו מאבדים שני דברים: ראשית, קשר עם המציאות – כלומר אנחנו נהיים פחות חכמים, ושנית, את היכולת להקשיב לשונים מאיתנו - כלומר, אנחנו הופכים פחות מלוכדים. בשנה הקרובה, כשנתחיל בתהליך ריפוי ושיקום המדינה, הצעד הראשון הוא שיקום מערכת היחסים בינינו לבין העמדות שלנו. להחליש את העוצמה שבה אנחנו מחזיקים בדעות, ולהגביר את איכות התהליך שבו אנחנו מפתחים הבנות. אחרי הכל, ספק עצמי לא נועד לרסק דעות אלא להעצים את האדם שמחזיק בהן, לאפשר לו להיות גדול מסך העמדות שלו.
