כבר שנה וארבעה חודשים שרפי ורחל ביטון מהמושב אביבים שבגליל העליון עקורים מביתם, שאותו הקימו לפני 32 שנים למרגלות הרכס והכפר השיעי מארון א-ראס שבדרום לבנון. אתמול (שני) הגיע רפי כדי לארגן את הבית, בתקווה שיצליח לשכנע את רחל לשוב אליו בעוד כחודש, עם תום מועד הפינוי. אחת לכמה שעות רחל התקשרה בשיחת וידאו ודרשה לראות את פניו, לראות שהכול כשורה איתו. "אני דואגת מאוד. עזבתי בית של 32 שנה ואני לא רואה את הדרך חזרה הביתה", היא מסבירה.
רפי ושי, שחזרו לבתיהם על גבול הצפון
(צילום: אביהו שפירא)
גם ביום שבת התעקש רפי להגיע לאביבים, בצל המתח הגדול עם תום הפסקת האש, ועוד לפני שהאמריקנים הודיעו כי תוארך בשלושה שבועות. הוא נמשך לבית ילדותו כמו למגנט, ומרגיש שבכל ערב, כשהוא חוזר למלון המפונים בטבריה, הוא נתלש שוב מחייו. "אנחנו בכל שני וחמישי עולים לומר בבית הכנסת 'הגומל', ומברכים שעשה לנו נס במקום הזה", הוא מספר. "חווינו פה אסונות גדולים, אבל לא כזה כמו שהיה צפוי לנו והקב"ה עשה לנו נס. היינו פה בשמחת תורה כל המושב, חגגנו יחד, ולא היה פה אפילו חייל אחד. בתוך דקות ספורות היו יכולים לרדת אלינו ממארון א-ראס והיום כבר לא היה לך עם מי לדבר פה".
ברקע שיחתנו נשמעים כל העת ירי צרורות מכוחות צה"ל המשקיפים עלינו מתוך הכפר השיעי, שרוב מוחלט מבתי 5,000 תושבי הכפר נחרבו בו, לאחר שמרביתם היוו תשתית טרור והיו חלק מתוכנית מוצבי ההזנקה של חיזבאללה לכיבוש הגליל. רפי מודה לאל שרחל לא שומעת מבעד לשיחת הווידאו את רעשי הירי. הוא מצביע לעבר "הטיילת", מה שהיה פעם אחד מסמלי חיזבאללה שבראשה הקימו מסגד דמוי "אל-אקצא" - שכעת הושמד לחלוטין. המקום נחנך ב-2010 על-ידי נשיא איראן דאז מחמוד אחמדינג'אד, ולאורך השנים שימש בכירים איראנים לתצפיות על ישראל: "ההרס הזה, אחרי שנה אתה תראה אותו כמו פטריות. הם יודעים לשפץ בן לילה ויחזירו הכול", פוסק רפי.
אז מה הפתרון? מה עוד יחזיר את רחל וילדיך לכאן, למקום שהיה עבורכם בית?
"אם רוצים שהתושבים יחזרו, אז צריכה להיות רצועת ביטחון חזקה ומסיבית שתיתן ביטחון לתושבים. שלא יהיה פה כמו שהיה בעשור האחרון, שפשוט נטשו אותנו. השאירו אותנו על פלאי הטכנולוגיות כמו מכ"מים ומצלמות, וביום הראשון של המלחמה חיזבאללה הפילו הכל והשאירו אותנו עירומים".
רחל מתערבת בשיחתנו, ואומרת: "אחרי 7 באוקטובר אני כבר לא רוצה להיות במקום הזה יותר של הפחד. תמימים אנחנו כבר לא".
רפי ורחל הם בני זוג מאז גיל 16. כבר כשהתחתנו, לפני יותר משלושה עשורים, הם ידעו שאת ביתם יקבעו במושב העולים שבו הוא נולד. בהיותו בן שנתיים נרצחו שניים מאחיו של רפי, שמעון וחביבה, בפיגוע אוטובוס תלמידי אביבים שהתרחש בשנת 1970. יחד איתם נרצחו עוד שישה ילדים וארבעה מבוגרים. "איבדנו אז חמישה מבני המשפחה המורחבת וראינו את האובדן, אני לא רוצה שיגיע עוד אסון", מספר רפי. "אני איתה בכל הכוח. לאן שהיא תלך אני אלך איתה".
רחל מבהירה כי היא תשמח לחזור הביתה לאביבים ושהיא רוצה לחזור, אבל רק כשתרגיש שחייה בטוחים. שניהם מסכימים כי יחושו בביטחון הנראה לעין, בשעה שמעתה ואילך ידעו שלא מחבלי החיזבאללה משקיפים עליהם, אלא כוחות צה"ל. רפי ציין כי כפר הטרור שהחורב "שולט משם על כל הגזרה, ממירון ועד לכיוון מלכיה ודלתון – זה הביטחון לדעתי שיחזיר תושבים, שהצבא יהיה בפנים".
שקט זמני, בצל הארכת הפסקת האש
שתי היממות האחרונות, בצל הארכת הפסקת האש, עברו ברוגע יחסי ברוב הגזרות בדרום לבנון - מראש הנקרה ועד הר דב. למעט הפרות סדר מקומיות של עשרות לבנונים הנושאים דגלי חיזבאללה, כחלק מפרובוקציה של ארגון הטרור נגד כוחות צה"ל, נראה שהמרחב חזר להיות שקט, לפחות לשלושת השבועות הקרובים.
כוחות צה"ל ירו לעבר הלבנונים ירי התרעה והרחיקו אותם מהאזורים האסורים בתנועה, ובלבנון דווח שלשום כי 22 נהרגו. במקביל, בסמוך לכפר עיתרון נעצרו אתמול שני פעילי חיזבאללה שהחזיקו בדגלי ארגון הטרור והתגרו בלוחמי צה"ל. הם נצפו כשהם כפותים ועיניהם מכוסות בסמוך למוצב "תורמוס" שליד קיבוץ מלכיה, קילומטרים בודדים מאביבים, ונלקחו משם לחקירה.
בשבת בלילה דווח בתקשורת הלבנונית כי תושבים מהכפר מארון א-ראס הקימו אוהלים בסמוך לבתיהם. גם אתמול עמדו תושבים בשערי הכביש המוביל לכפר, אך לא ניסו לפרוץ את המחסומים ולהתקרב לכוח צה"ל שאבטח את המרחב. לפי דיווחים לבנוניים, ראש העיר, מוחמד פארס, קיבל שיחת טלפון מאדם שטען כי הוא מצה"ל וביקש ממנו להודיע לתושבים לא להיכנס למקום עד ל-18 בפברואר.
"אסור לחזור לשאננות, חייבים להאמין שהתפכחנו"
במרחק כשישה קילומטרים מאביבים, במטעי קיבוץ מלכיה, פגשנו בהמשך את שי גולני, כשהוא מעבד את אדמת המטעים הסמוכה לגדר המערכת ומעל ראשו, ברום הרכס הלבנוני, מתנופף דגל ישראל גדול – לא רחוק מכפר עיתרון. לאורך כביש הצפון הישן תלו לפני כמה שבועות עובדי המועצה האזורית בנימין שלטי "ברוכים הבאים" לשבים צפונה, בניסיון להביע סולידריות. עם זאת, אותם שלטים מהווים גם תמרור אזהרה עבור התושבים שלא מוכנים לחזור לגור במרחב משותף לאויב וחבר, בדומה למנת חלקם של תושבי בנימין.
עם זאת, שי מציג עמדה שונה מזו הרווחת באשר לסוגיית עתיד הביטחון בגבול הצפון. לדבריו, אין לתושבי הגליל ברירה אלא לסמוך על כוחות צה"ל שיגנו עליהם, גם לאחר השלמת הנסיגה מדרום לבנון. "היינו שאננים מאוד ואסור שאי פעם נחזור לשאננות הזאת", הוא אומר. "אבל אני חושב שאנחנו, כאזרחים, צריכים להאמין שהתפכחנו, שצה"ל התפכח, ושיש יותר מוכנות". הוא סבור: "אנחנו צריכים להיות חלק מהמאמץ ולא כל היום להתריס נגד הפסקת האש, כי היא מעידה דווקא על כוח, על ההישג שהשגנו. אם לא תהיה הפסקת אש, ההישג הזה יתמסמס בסוף".
שי אמר עוד כי הוא מאמין שבסופו של דבר העקורים ישובו לצפון מתוך אמונתם במדינה, ומתוך הכרה בערך ההתיישבות המחודשת בגבול. "הצבא נלחם פה ועשה עבודה מדהימה. החיילים ראויים לכל שבח, ואנחנו צריכים כרגע לסמוך על המערכת הבינלאומית וישראל. אם אני לא אסמוך על מי שניהל פה את המלחמה, אז על מי אני אסמוך? המכסחת הזאת שמחוברת לטרקטור שלי לא תהרוג מחבלים מחר", אמר.
אז מה הפתרון שיבטיח את החיים במרחב, שלא יכולים להתנהל ברולטה ביטחונית?
"הפתרון הוא התיישבות חזקה, חקלאות חזקה, צבא חזק ועיניים פקוחות, ולא עצומות לרווחה כפי שהיה בעבר. עיצוב המציאות הוא קודם כל באחריותינו. אנחנו כל הזמן מפחדים מעצמנו ומפחדים לומר זאת, אבל אנחנו פה הכוח".
"אנחנו יודעים לגדל תפוחים", שי מצביע על מטעי הפרי הרדומים וענפיהם, הכורעים מעומס פרי שהיה מסוכן מדי לקטוף בעונה שעברה ויישאר כעת על העצים, שייעקרו בקרוב. "מה הם יודעים לגדל? אין אפילו חקלאות בצד השני, וכאן יש ישראל חזקה שצריכה להאמין בעצמה. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להחזיק פה קו קשוח ועומד, ולהיות מוכנים גם ללחימה וגם להכול. כי התפקיד שלנו פה זה לקבוע את קו הגבול".
פורסם לראשונה: 23:31, 27.01.25
