השעה קצת אחרי 7:00 בבוקר. סאני וולקוב בת ה-26 כבר ערה מזמן. היא מכינה אוכל, מודדת תרופה, מלבישה את הילדה. ליאן, בת שלוש וחצי, נשענת עליה. אמא היא כל עולמה. בעצם, היא גם אמא וגם אבא עבורה. סאני מחייכת, מנגבת דמעות עוד לפני שהן יורדות, ודוחפת עגלה בדרך לגן. סביבן אנשים ממהרים לעבודה, בוקר רגיל של עיר רגילה. רק שאצל סאני שום דבר כבר לא רגיל – וכל בוקר מתחיל בהחלטה שקטה להמשיך.
סאני, אמנית צעירה, היא אלמנתו של אושרי (אושר) וקנין ז״ל. אושר, אחיו התאום מיכאל, ואלקנה בוחבוט, הקימו לפני 15 שנים את הפקת ״משרום פרוג׳קט״, שפעלה בעולם מוזיקת הטראנס וקידמה את סגנון הדארק האפל בארץ. עבורו, פסטיבל הנובה בדרום, שבו השתתפו עם ההפקה שלהם, הייתה התגשמות חלום. אך זה הפך לסיוט - הוא ומיכאל נרצחו בזמן שניסו לפנות את הקהל שלהם למקום בטוח, ואלקנה נחטף ושוחרר מעזה רק כעבור שנתיים.
״בשנה לפני הפסטיבל חיינו מיום ליום, כמו כל זוג צעיר שנאבק לפלס את דרכו״, סאני מספרת בריאיון ראשון מאז אותו בוקר. ״המציאות זימנה לנו אתגרים: ליאן נולדה עם מום, עברה ניתוח מיד כשנולדה והייתה חודשים בשיקום בפגייה. היו לנו לילות בלי שינה, אשפוזים, חרדות, דאגה בלי סוף. מתי היא תצליח לאכול כמו כל הילדים? בתוך כל זה, היא הקסימה אותנו לגמרי. נמסנו מהרגע הראשון. אושר כל כך אהב להאכיל אותה עם הבקבוק, הוא היה מהופנט ממנה, כמה חיכינו לה. אושר תמיד שאל, ׳נו, מתי היא תצא?׳, והצחוק שלו היה משמח אותי בתוך כל הדאגות. הוא הקסים אותי, תמיד חיזק אותי, הייתי בלחץ והוא זה שהרגיע, גרם לי לצחוק גם ברגעים הקשים. נלחמנו, אבל גם שמרנו על המון אמונה ותפילות בדרך. אושר לקח על עצמו הכול - פרנסה, טיפול, חלומות לעתיד. הוא לא ידע לעצור. כי פתאום הפכנו להורים שנלחמים ומנסים להתמודד עם הכול״.
רגע מציאת רכבו של אושר וקנין ז"ל
(צילום: אלבום ביתי)
החלום של השלושה היה להרים פסטיבל גדול, וכך הפקת ה״משרום״ השתלבה בפסטיבל הנובה - מהלך שאליו התכוננו במשך חודשים, עם עיצוב תפאורה והזמנת אמנים. ״בשנים 2020 עד 2023 אושר ומיכאל הפכו כל רעיון למסיבה לחוויה אחרת״, סאני מספרת, ״עשינו מסיבות על יאכטה, במערה, אבל הקונספט האמיתי היה ביער. אושר ומיכאל היו מאוהבים ביער, והם ידעו ליצור שם עולם אחר, מלא מוזיקה ואנשים שמתחברים. אושר אהב שאני ילדת טבע, שאני אוהבת ללכת יחפה, הוא קרא לי, ׳ילדת הטבע שלי׳. הפסטיבל שהם תכננו היה החלום הגדול שלהם – להביא קהל גדול, שייהנה מהצלילים האפלים של הדארק, הייטק, מוזיקה שמרגישים דרכה את הגוף, שמרפאת את הנפש״.
השעות שלפני האסון
בבוקר יום שישי, 6 באוקטובר, אושר התעורר מוקדם ונסע למיכאל. כשחזר, שאל בהתלהבות: ״סאני, את מוכנה?״. הוא ביקש מאימו, רחל, לשמור על ליאן כדי שסאני תצטרף לאירוע. רחל הסכימה ועודדה אותה ללכת. סאני התחילה להתארגן, התלבטה, ורחל חזרה ואמרה לה: ״כן, לכי״.
כבר התארגנת לצאת, ובסופו של דבר נשארת בבית.
״אמרתי לאושר שאני מרגישה מוזר, שאין לי תחושה טובה. הוא אמר לי, ׳בואי, יהיה לנו כיף, תתארגני, אני בא עוד כמה דקות׳. הילדה הייתה עליי וחששתי לעזוב אותה. ביקשתי מאושר לשחק איתה בזמן שאני מתארגנת, נכנסתי לחדר השינה והסתובבתי סביב עצמי, לא מבינה מה עובר עליי. הרגשתי משהו לא טוב. מצד אחד רציתי לנסוע איתו וליהנות, מצד שני לא הצלחתי לעזוב את הילדה. אושר היה לחוץ, הסתכל בשעון וקיבל הרבה טלפונים והודעות, חיכו לו. הוא היה חייב לצאת. בסופו של דבר החלטתי לא לנסוע. ראיתי את הדלת נסגרת, אפילו בלי להיפרד, כי הייתה מחשבה שאולי בכל זאת אצטרף בערב עם חברה״.
כשעה לאחר מכן סאני הלכה ברגל עם העגלה לבית של רחל, דבר שמעולם לא עשתה קודם לכן, אושר תמיד לקח אותן ברכב. בשעה 17:00 היא התקשרה אליו, זו הייתה השיחה האחרונה שלהם. למחרת בבוקר החדשות כבר מילאו את המסכים - אנשים בורחים, יריות, כאוס. ״נפל לי הלב״, סאני אומרת. רחל דיברה בפעם האחרונה עם מיכאל, שענה פעם אחת וניתק. החרדה השתלטה עליה. סאני העלתה פוסט בו ביקשה מידע על אושר והתקשרה לכל גורם אפשרי: אנשים, משטרה, בתי חולים, מוקדי נעדרים. חלק אמרו לה שהם מסתתרים, אחרים טענו שהם פצועים. ״איך הגיוני שמכל האנשים אף אחד לא יודע מה קורה איתם?״, היא שאלה, והחרדה גברה.
ובשלב הזה החלטת לנסוע דרומה.
״כן, אמרתי - זהו, אני נוסעת לשם. הכנסתי מהר כמה דברים לשקית, שמן, אולר, אפילו בלי לדעת למה, בלי לחשוב. ידעתי שאני עושה משהו על החיים ועל המוות. הסתכלתי על רחל ואמרתי, ׳לא משנה מה יקרה לי, אני רוצה להחזיר אותם׳. חברה עזרה לי בחיבור למישהו שנסע לשם. הייתי עם גופיה וכפכפים, לא עניין אותי כלום. הייתי בטוחה שאמצא אותם. לא היה לי כלום, רק אמונה, אמרתי - מה שיקרה יקרה״.
הרכב המדמם בכביש 232
בהגיעם למחסום הצבאי ברעים נאמר להם שאינם יכולים לעבור. הם עשו פרסה, הוציאו מפה והחלו לנסוע דרך השטח. ״ידעתי שאולי בכל רגע יכול לצוץ מחבל, אבל זה לא עצר אותי. הייתי בטוחה שהם פצועים, שאולי הם מתחבאים באחד הבורות. נכנסתי למיגוניות, כיסיתי את האף כדי לא להיחנק מהריח, חיפשתי סימנים - נעליים, בגדים, תיקים, משהו קטן שאולי שייך לאושר או למיכאל. כל דבר נראה לי כמו רמז. פחדתי, אבל לא עצרתי״.
לאורך הדרך סאני ראתה גופות, מכוניות שרופות, דם, סכינים, טנדרים של מחבלים עמוסים בנשק, מראות שהיא לא תשכח. הם דחפו מחסום נוסף בו נתקלו, והמשיכו בנסיעה לכיוון חורשת מדור. כשהגיעו לצומת כביש 232 הנהג רצה לפנות, וסאני קלטה בזווית העין את הרכב שלהם. ״צעקתי - תפנה שמאלה! עצרנו, התקרבתי לרכב וראיתי את המפתחות בפנים״, היא מספרת, ״הדם היה בכל מקום, טפטף מהאוטו, הכיסאות מחוררים מכדורים. הסלקל של ליאן מאחור, כל כך קרוב אליה, והלב שלי פשוט נפל. לא האמנתי שהם לא בחיים. המוח שלי לא הבין, הלב שלי לא היה מוכן לקלוט. חיילים הרחיקו אותנו בגלל הירי שהמשיך. עמדתי שם, העצים שרופים, הרצפה שחורה, הכול בוער, כאילו שאני בגיהנום״.
הם לקחו איתם את הסלקל והשקיות, ספוגים בדם, והמשיכו למשטרת נתיבות. סאני הייתה מותשת, בקושי עמדה על רגליה, לא הצליחה לנשום או לדבר. הצמידו לה מישהי שהחזיקה אותה כדי שלא תיפול. ״התחננתי שיגידו לי של מי הדם״, היא אומרת. אחרי כמה שעות הכניסו אותה לחדר — והודיעו לה: הדם של אושר. אושר לא היה בחיים.
״אני איבדתי את זה. העולם שלי חרב. הסתכלתי על השוטר ולא האמנתי. שברתי ציוד במשרד, העפתי כל מה שראיתי. ניסו לחבק אותי ובעטתי את כולם. צרחתי - אתמול הייתי איתו – איך זה יכול להיות? ואז התעלפתי על הרצפה״. סאני הייתה זו שנאלצה לספר לרחל את הבשורה שאחד הבנים שלה לא יחזור יותר הביתה.
חברים למסע
את אושר ומיכאל, אלקנה הכיר כבר בגיל 16, ״מאז חווינו ועברנו כל כך הרבה דברים יחד״, הוא מספר. ״אחרי הצבא החלטנו להקים יחד הפקה –׳משרום׳. התחברנו עם הנובה ב-7 באוקטובר, במסיבה שלצערי אושר ומיכאל נרצחו, ואני נחטפתי. אושר ומיכאל היו אנשים מיוחדים, תאומים בנפש. אושר היה אדם חברותי ואמיתי שאהב לארח, עזר לכל מי שהיה צריך, רצה לשמח אנשים״.
על העשייה המשותפת אלקנה מספר: ״הם אהבו מוזיקה וזה חיבר בין כולנו, ההפקה הייתה הבייבי שלנו. רצינו להביא לארץ את הדברים הכי מיוחדים, קידמנו קהילה מאוד יפה, היינו יחד ימים ולילות, המון-המון יחד. אני מוצף בזיכרונות - כל שנה היינו יחד בסוכה שלי, כל החברים הגיעו, צחקנו ושתינו, נסענו לפסטיבלים, יצאנו למחנה יהודה, לתל אביב, היינו סתם בשכונה או עשינו על אש בבית. על ההפקה בנובה עבדנו שבעה חודשים לפני כן, והחלום הזה הפך לסיוט. איבדתי חברים, איבדתי שותפים. הדרך שלי להתמודד עם האובדן שלהם הוא להסביר, להנציח, לספר לעולם מי הם היו, גם את הספר שהוצאתי הקדשתי להם. אני רוצה שתמיד נזכור אותם ואת כל הנרצחים, את כל הנשמות הצעירות והטהורות האלה. המלחמה אולי מאחורינו, אבל הפצע שיש בעם חייב להגליד״.
מהילדות הרחוקה - לבית שמצאה
סאני עלתה לישראל בגיל שנה, בשנת 2000, יחד עם משפחתה - הורים וסבים יהודים יוצאי בולגריה. כשהייתה בת שנתיים התגרשו הוריה, ואימה נשארה בארץ. בכיתה א׳ רוב המשפחה חזרה לבולגריה, בעוד סאני, אימה ואחיותיה נותרו בישראל. הן גרו בדרום עד כיתה ז׳, ואז, בגיל 12, חזרו שוב לבולגריה.
בבולגריה היא עברה להתגורר אצל סבה וסבתה, שגידלו אותה עד גיל 16, אז חזרה לישראל. היא למדה בולגרית מחדש והחלה הכול מהתחלה. למרות הרצון להשתלב, המעבר מישראל היה קשה: חברתית ולימודית. בשלב מסוים סאני מצאה את עצמה מחוץ לכל מסגרת לימודית. נחושה ללמוד, היא התקשרה לבתי הספר בבורגס בזה אחר זה, אך שוב ושוב נענתה שתוכל להתקבל רק בשנה הבאה. ״הייתי כמו אמא של עצמי. לא הייתה לי ברירה, והחלטתי לחזור לארץ. אמרתי לעצמי שאני חייבת להציל את עצמי - חייבת ללמוד, חייבת להציל אותי. לא היה לי טופס הסכמה מההורים, התחננתי בפני אמא שלי שתיתן לי את הדרכון ולקחתי את הסיכון. ענדתי שרשרת מגן דוד מזהב, והיו לי תהילים שפעם מצאתי, ועליתי לבד למטוס. הייתי בהלם שהעלו אותי בכלל״, היא מספרת.
בשדה התעופה חיכה לה אביה, שחזר לישראל כמה שנים קודם לכן. היא הגיעה בציפייה לחיים טובים יותר — להיות עם אביה ולסיים את לימודיה — אך המציאות הייתה מורכבת יותר. בהמשך עברה לפנימייה, שלדבריה הצילה אותה. ״הצוות זיהה כמה חשוב לי ללמוד ולסיים את בית הספר, הם לא ויתרו עליי, וגם לא ויתרו לי״.
לאחר שסיימה את בית הספר התגייסה כחיילת בודדה לחיל האוויר. היא שאפה להישאר בצבא, אך נאלצה להשתחרר. בגיל 20 הכירה את אושר - שהיה אז כמעט בן 30.
״אושר עבד בהפקה של מסיבות. הוא שלח לי הודעה בפייסבוק, גרתי אז עם שותפים ביד אליהו. הוא גר עם אחיו התאום מיכאל קרוב לשם. נפגשנו, כבר ביום הראשון זה היה מהפנט״, סאני מספרת. ״לא הכרתי אנשים טהורים וטובים כאלה. לא נפרדנו, התמכרנו אחד לשנייה. קראתי לו ׳מיימונה׳, קוף בבולגרית. הרגשתי איתו משהו שלא הצלחתי להרגיש בשום מקום אחר. אהבת אמת. עברנו לגור ביפו, היה לנו טוב. אושר היה אדם לא רגיל, אהוב על כולם. מלא שמחת חיים״, היא מספרת בגעגוע. ״אושר השאיר לי הרבה מתנות – את ליאן שתשמור עליי שאישאר בחיים ולא אוותר, את רחל כאמא, את הפיטבולית שלנו שתהיה איתי״.
ההתרסקות
היום, סאני חיה חיים שלא בחרה - להיות אלמנה בתחילת דרכה עם ילדה קטנה שלא תכיר את אבא שלה שכל כך אהב אותה. אבל היא חיה אותם. כל בוקר היא קמה, מכינה אוכל, מטפלת בליאן ובכלבה, שאושר הביא לה שלושה חודשים לפני המסיבה, ומחזיקה שגרה גם כשהלב שבור. ״זה לא שאני לא נשברת״, היא אומרת, ״אבל אין לי את הפריבילגיה ליפול. יש לי ילדה, ואני צריכה לדאוג לה.
״מבחוץ זה אולי נראה כמו תפקוד רגיל, אבל מבפנים זו עבודה יומיומית. לפעמים יש ימים מאוד קשים של בכי ללא הפסקה, ואז יש יום יותר טוב שאני פחות בוכה, קצת מצליחה לפתוח את העיניים. אבל אני ממשיכה, אני דואגת לליאן, עוברת איתה את כל הטיפולים בבית החולים. לפעמים היא גומרת אותי, שואלת אותי - מתי אבא שלי יחזור? אבא ייקח אותי מהגן? למה רק את באה לקחת אותי?
״מאז שאושר לא פה קשה לי לצייר, כי זה היה העולם שלנו, הוא עיצב גרפיקות למסיבות, אני ישבתי וציירתי איתו. הוא עף על הציורים שלי, וגרם גם לי לעוף עליהם. אני צריכה ללמוד ליצור מחדש, גם בלי אושר, לכן נרשמתי לקורס בבצלאל. גם ב-2024 הגשמתי חלום וטסתי עם ליאן לתאילנד מכספים שקיבלתי מתאונה בגיל 19, כי זה היה החלום של אושר ושלי.
״בלילה אין על מי להישען, לפעמים יש סיוטים קשים אבל בבוקר אני קמה מחדש. הכאב לא נעלם, הוא פשוט הולך איתי. יש רגעים של שקט, ויש רגעים של געגוע שמכווץ את החזה. הבית לפעמים הפוך, החיים לא מושלמים - אבל אני כאן. ממשיכה. בשביל ליאן, ולומדת להמשיך את חיי בלי אושר״.
ליאן נולדה עם בעיות בליעה , וההתמודדות הזו לא פסקה גם אחרי האובדן. ״בתי חולים, תרופות, טיפולים -הכול עליי. המדינה שינתה החלטות, הבירוקרטיה שוחקת, אבל אני לא עוצרת. אני לא מבקשת רחמים, רק עוד יד שתעזור. אושר תמיד אמר לי איזו אמא טובה אני - וזה מה שמחזיק אותי״.
עוד לילה מגיע. אחרי מקלחת, התרופה וארוחת הערב, סאני מרדימה את ליאן ומתיישבת בסלון. עוד ערב של סדרה ברקע, שקט כבד, הטלפון לידה והיא מחכה שאושר יחייג. שנתיים שהיא לא נכנסה למיטה לבד, לא העזה להתמודד עם הזיכרונות, מרגישה את הכאב של אושר ומיכאל בסיוטים, את הדמעות שלהם.
לפעמים היא נרדמת על הספה וחולמת שאושר חוזר הביתה — ואז מתעוררת עם דפיקות לב חזקות ומבינה שזה רק חלום. לפעמים היא פשוט יושבת, שותקת, מאזינה ללילה, מלטפת את הכלבה, לוחשת לעצמה שצריך להמשיך, לא לוותר, חולמת שליאן יש אחים ואחיות, משפחה מאוחדת, כמו שאושר ומיכאל היו.
ובבוקר סאני מתעוררת, מחייכת בשביל הילדה, וממשיכה להחזיק עולם שלם לבד. החיים קשים, ואין הפסקה מהכאב, אבל היא ממשיכה. כי היא יודעת - היא צריכה להיות כאן, איתה, עם ליאן, עם הכלבה, עם הזיכרון של אושר. ״גם כשהכול מתפורר מסביב, אני לא מאפשרת לעצמי ליפול וממשיכה, כי זה מה שמחזיק את העולם שלי - האמונה, הכוח והאהבה האינסופית לילדה שלי. אני ממשיכה גם כשקשה, גם כשעצוב, כי מי שמחזיק את הלב שלו פתוח – ממשיך לחיות, ממשיך לאהוב, וכך אני ממשיכה להיות אמא. השמש לעולם לא תפסיק להאיר. היא מסתתרת מאחורי העננים, אבל היא תמיד שם״.
