אנשי עפרה הוותיקים זוכרים את החיים עם הכפר הפלסטיני השכן טייבה לטובה. משפחות היו עוצרות בדרך לקניות בכפר, ששמו זהה לזה של העיר במשולש אך בינו לבינה אין קשר; הרב אבי גיסר, שהיה שנים ארוכות הרב של הישוב, העניק למבשלת הבירה המקומית בכפר תעודת כשרות. קניות, תיקוני רכב ושאר מגעים של שכנים היו דבר יום ביומו בימים ההם.
לעומת זאת, בשביל הצעירים שמנהלים את החוות הסובבות את טייבה בתנועה היקפית, כל הכפרים הם שטח אויב. אבל זה לא רק שאלה של בטחון אישי או לאומי: משהו קרה כאן במהלך השנים האחרונות בתפיסה הרוחנית ביחס למעמדם של ערבים בכלל. דין הנגב והגליל כדין יהודה ושומרון.
בארץ ההפקר, פרק 4
(צילום ועריכה: עידן גליקזליג)
תלמידי הרב צבי יהודה קוק גדלו על תורה אחרת מזו הנוכחת בחלק מן הגבעות. אחד מהדוברים הברורים ביותר שמבקש להשמיע את הקול הזה (שנשמע כמו קול מהעבר) הוא פנחס ולרשטיין, מהדמויות המובילות של הנהגת גוש אמונים בדור המייסדים: "לאורך כל שנותי כשליח הציבור עמד לפני מכתבו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל אל מנהל בית ספר, לאחר שראה פגיעה ברוכל ערבי זקן: 'נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיני זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם להעירם על כך'".
הדיבור הזה על פגיעה באדם, מורשת הרב צבי יהודה קוק, נמצא כל הזמן באוויר בקרב הדור המבוגר של המתיישבים אבל נעדר כמעט לגמרי בדיבור עם הצעירים. הם רואים את הערבי שמולם כ"אויב", כמי שמבקש להתפרס על פני המרחב ולעקור את היהודים מהארץ לצמיתות.
האינתיפאדה הראשונה והשנייה הגביהו את חומת ההפרדה בינינו. השבעה באוקטובר חסמה אותה הרמטית.
הכפר הנוצרי האחרון
כבר בפאתי טייבה אפשר לחוש בדאגה ובגאווה של תושבי המקום, השומרים על הניקיון ועל פניו החיצוניים של הכפר ורואים איך אווירת המלחמה נכנסת למעמקי הבית שלהם.
זהו הכפר הפלסטיני האחרון ביהודה ושומרון שכל תושביו נוצרים, ללא יוצא מן הכלל. הנוצרים בין הירדן לים נמצאים בתהליך התמעטות מתמשך, לא רק בגלל היהודים, וכעת הם פחות מאחוז מכלל האוכלוסייה הפלסטינית במרחב. סימני העזיבה ניכרים בבתים העומדים ריקים בכפר. 15 משפחות עזבו מאז 7 באוקטובר את טייבה ואת הארץ, לטובת מקומות אחרים שכבר קיימת בהם פזורה טייבאית ענפה.
האב ז'ק מדבר על הימים שלפני האינתיפאדה
( צילום: עידן גליקזליג, בימוי: אייל דץ)
המארח שלנו, האב ז'ק, אחד ממנהיגי הכנסייה המקומית, מתאר איך הייאוש מכרסם בתושבים. הוא מדבר בערגה על הימים שלפני האינתיפאדה השנייה ולפני אוסלו. ימים שנראים בעיניו טובים ופשוטים הרבה יותר, אז יכול היה לקחת את רכבו ולנסוע ליפו, ומנגד מתנחלים היו עוצרים עם הרכב וקונים ארטיקים וגלידות לילדים.
בתוך תוכי אני יכול לשמוע סוג של לעג כלפי האב ז'ק מצד "לוחמי חופש" פלסטינים, שרואים בו איש כנוע שמוכן לחיות תחת כיבוש בלי למרוד. הרצון שלו לחזור לימים שאחרי 1967 כאידיאל בוודאי נראה בעיני רבים בחברה הפלסטינית כחסר כבוד, ויתור עמוק על מלחמת הלאום הפלסטיני.
התמונה הזו של ערבי כנוע, מפורק מנשק המקבל את העם היהודי כריבון בלעדתי בארץ, מאוד משמחת חלקים גדולים מהיהודים בארץ ובעולם, אם בגלוי ואם בסתר. האוויר הישראלי, שספוג גם ככה בפחד ובזכרון השבעה באוקטובר, לא מוכן להמר על קיומו של מיעוט ערבי הדורש מעמד לאומי נבדל ושחתום על אמנה פלסטינית הקובעת שאנחנו, היהודים, פולשים לארצם. בכל פעם שהעליתי את הצורך לחפש בני ברית פלסטינים המבקשים לחיות בשלום, נתקלתי בקיר חסום של זלזול על הנאיביות או כעס על ההימור שכבר עלה בחיי כל כך הרבה ישראלים.
אז מה אתם רוצים שיהיה כאן? אני שואל את המארחת הבאה שלי, מוריה שפירא בישוב עדי עד.
"הבדואים כבר לא שם"
שורשיה של מוריה, ילידת 1976, מגיעים לעומק ההתיישבות של הציונות הדתית. סבה וסבתה, אברהם ויפה מינץ, היו מראשוני המתנחלים של גוש אמונים. אברהם מינץ היה עוד מדמויות הלוחם הדתי של ביריה בגליל, במלחמת השחרור.
אמא של מוריה פגשה את האיש שלה, עירא רפפורט, בראשית ימי ההתנחלות והמאבקים נגד הנרי קיסינג'ר. אבא שלה היה אז איש צעיר ונלהב שעלה מארה"ב. הזוג הצעיר הצטרף לגרעין המייסד של שילה. הדוד שלה, יהודה עציון איש עפרה, הוא דמות בוהקת, מאנשי הרוח והחלום על חידוש המקדש. בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית יהודה מוכר כמי שתכנן לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית בימי המחתרת היהודית.
את ילדיה מגדלת מוריה ביישוב עדי עד. הם, הילדים, כבר סוללים את דרכם לגבעות הבאות.
"כל הערבים שיעזבו את הטרור ויקבלו את ישראל כריבון ייהנו מהפירות". מוריה שפירא עם הרב לאו
(צילום: עידן גליקזליג)
השיחה עם מוריה מתגלגלת בקלות. היא מחוברת ומודעת לזרמים הגלויים והסמויים בין ההתיישבות הוותיקה ובין ההתיישבות הצעירה, ומלאת גאווה שכוח החיים פועם בה בשנים האחרונות.
"גדלתי כאן כנערה בשנות אוסלו והפחד היה נוכח בכל נסיעה, בכל יציאה מהבית, בכל צעד שעשינו", היא מספרת. "הערבים הסתובבו כאן בצירים ובהרים, ואיש לא היה יכול לעצור אותם. היום, לאחר שלוש שנות תנופה אינטנסיביות, הכול השתנה. אחד מהבנים שלי עבר לפני שלוש שנים לגור ליד כפר עוג'ה עם עדר צאן. הוא היה אז בן 15. עד אז היו המעיינות הנפלאים באזור כבושים באופן מוחלט בידי שבט בדואי שהשתלט על מקורות המים. הצבא לא עשה דבר. מחדל של שנים הפך את השטח למסוכן ליהודים. ההשתלטות הזו היא חלק מתוכנית פיאד, שחותרת ליצור רצף של נוכחות פלסטינית בכל שטח C.
אבל הנוכחות של נקודות ההיאחזות היהודיות והעקשנות שלהן הפכו את המציאות על פניה. השבט הבדואי שישב צמוד לעין אל־עוג'ה עקר והתפנה. 'חזרנו אל בורות המים'. בפסח שעבר באו למעיינות אלפי יהודים מכל הארץ ללא פחד. הבדואים כבר לא שם. מגן דוד גדול מקבל את פני הבאים לעוג'ה. המעיינות חזרו לידי עם ישראל, והבן שלי עבר לגבעה חדשה שזקוקה לו יותר, בקרבת עין סמיה".
זוכרים את עאליה, מהפרק הקודם בסדרה, שסיפרה כיצד קהילתה נאלצה לעזוב בבעתה את הכפר שבו היו לה בית ספר, מחסה ומים ראויים לשתייה? זו היא המגורשת שאת פניה מסרבים המוני היהודים לראות.
"עד שהמרחב כולו יהיה יהודי"
המתרחצים הרבים בעוג'ה לא באמת אלימים. הם אוהבים את הארץ ואת נופיה ומימיה. קחו לדוגמה את דברי הרב שי נווה מהישוב מכמש. הרב שי נחשב לאחד הקולות הפתוחים והמתונים ברבני הציונות הדתית, אבל כשהוא רואה את "שחרור העוג'ה" נפשו יוצאת משמחה: "אני אמביוולנטי, אתם יודעים. מתבייש ומגנה את האלימות, כשיישנה, אבל שמעו, במבחן התוצאה יש פה שינוי בסדרי גודל היסטוריים. שינוי שכל מי שלא שואף לחלק את הארץ שלנו, ואולי עוד יותר אחרי השביעי לאוקטובר לא ממהר להקים מדינה פלסטינית ממערב לירדן, אז השינוי הזה הוא ברכה ומאחוריו עומדים גיבורים".
כן, הגיבורים הם בנה של מוריה וחבריו, שבלי שום החלטה צבאית אבל עם הרבה גיבוי רוחני מאנשי ממשל שינו את המציאות הזו לשמחת היהודים.
אביה של מוריה, עירא רפפורט, היה לוחם זכויות אדם מאז ילדותו, היה ידוע בשנות השישים כאחד הלוחמים הבולטים, מקרב היהודים, למען זכויות השחורים. למוריה יש זיכרונות ילדות מהימים שלפני האינתיפאדה: "אבא היה לוקח טרמפיסטים ערבים זקנים בימי קיץ חמים, מקפיד על שמירת הרכוש שלהם ומתנגד תקיף לכל פגיעה באדם כפרט". היא זוכרת שמרכזיית הטלפון של היישוב הייתה בכפר השכן. היא זוכרת טיולים ומפגשים נטולי פחד. ואז אינתיפאדה, ואז אוסלו ואז עוד אינתיפאדה וזהו. נסגרו שערי היחד.
לדברי מוריה, אביה יודע להבחין בבירור בין זכויות אדם לזכויות לאומיות, שאין ביניהן, לדעתו, שום קשר. ארץ ישראל היא קניינו של עם ישראל. "עם ישראל שב הביתה".
ב־1980 היה עירא רפפורט חבר בחוליה שהניחה חומר נפץ במכונית של ראש עיריית שכם בסאם א־שכעה, שהיה ידוע כתומך טרור. א־שכעה איבד את שתי רגליו בפיצוץ. עירא נאשם בהשתתפות בארגון טרור, כחלק מהמחתרת היהודית, וריצה עונש של 15 חודשי מאסר, עד 1988.
בקטלוג הישראלי נחשב עירא רפפורט לאיש טרור יהודי. אבל אם תשאלו אותו ואת משפחתו תגלו דמות אחרת לגמרי. הוא מתנגד בתוקף ובחריפות לכל פגיעה בחפים מפשע. ראש עיריית שכם היה בעיניו מחבל: "בהוראותיו הישירות יצאו פיגועים שהרגו יהודים". הוא לא מוכן להשתבץ בנשימה אחת עם מעשי פגיעה בערבים שאינם מעורבים בטרור.
על רקע התיאור של מוריה את סבה ואביה, אני שואל אותה מהו הקו האדום בעיניה במלחמת הכיבוש והנחלה בגבעות שילה. היא עונה מהר ובלי היסוס: "אסור לפגוע ביהודים".
אני מתכווץ.
בבת אחת אני נזרק לרגע שבו עמדתי על הבמה אחרי הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים ב־2015. לפניי דיבר רב מפורסם וזעק: "אוי לנו! יהודי לא יכול להרוג יהודי". אני זוכר שנחרדתי. באיזו תורה כתוב שיהודי לא הורג יהודי? בתורה שלי כתוב "לא תרצח".
לאחר מכן מוריה מרחיבה ומסבירה: "עד כמה מתבלבלים כוחות הביטחון שרואים את הנערים הצעירים כאילו היו אויב? היחס הקשה הזה גורם לחיכוכים מיותרים כי התגובה של הנערים היא תגובת נגד. הנערים האלה מקיימים פעילות התקפית נגד אויב מוסלמי, שמסייעת לצבא ולמדינה. הערבים שגרים בסביבתנו הם אויב. כל עניינם לעקור אותנו מכאן. מולם אנחנו נלחמים. הצבא הוא אוהב, אין לנו שום עניין להכניע אותו. אנחנו כן רוצים להצליח בנחישות לקבוע עובדות בשטח ולבצר את הגבעות בהתיישבות קבועה ויציבה. הנחישות הזו הוכיחה את עצמה בכל רצף היישובים עד עכשיו, והיא תמשיך להוכיח את עצמה גם הלאה, עד שהמרחב כולו יהיה יהודי".
אני שואל אותה מה החלום, והיא עונה שוב בלי היסוס: "בעוז ובענווה, להיות מקור של אור לעולם כולו, להיות מחוברים ומושרשים בארץ ולהקרין עוצמה וביטחון בירושה הזו. השלום המיוחל יבוא מתוך העוצמה הזו של עם ישראל. כל הערבים שיעזבו את הטרור ויקבלו את ישראל כריבון ייהנו מהפירות האלה".
