חיפוש אחר אשמים הוא אחד הדברים שאנחנו הכי טובים בהם. כשקורה משהו רע, האינסטינקט הראשון שלנו הוא לנסות להבין למה זה קרה, והאינסטינקט השני הוא למצוא סיבה - ורצוי כזו שלא קשורה אלינו בשום צורה. כלומר, גם אם יש אשמה, היא לא שלנו. אנחנו מסוגלים לחפש ולחפש עד שנמצא אשם.
הדבר השלישי שמניע אותנו בחיפוש אשמים הוא הרצון למצוא סיפור פשוט: אנחנו רוצים סיפור על טובים ורעים שבו אנחנו הטובים. מישהו אחר רע, והסיפור הוא סיפור פשוט. למה חשוב לנו שיהיה סיפור פשוט? כי אנחנו רוצים שיהיה לנו איזשהו כלל אצבע, שתהיה לנו הבנה על איך למנוע את הדבר הרע הזה מלקרות שוב. סיבה נוספת לחיפוש שלנו אחר אשמים היא הרצון למצוא סיבה פרופורציונלית לגודל האסון. אם קרה משהו גדול, אנחנו מחפשים סיבה ענקית. אם קרה משהו קטן, נסתפק בסיבה קטנה.
אגב, כשקורה משהו טוב, אנחנו לא בהכרח מחפשים את האדם שגרם לזה. אנחנו לא מחפשים בהכרח סיבה טובה. אנחנו מוכנים לקבל שדברים טובים - אפילו המצאות גדולות, כמו פניצילין - קורים לעיתים באופן מקרי, או לפחות עם הרבה אלמנטים מקריים.
1 צפייה בגלריה
מחאה בתל אביב
מחאה בתל אביב
מחאה בתל אביב
(צילום: JACK GUEZ / AFP)
כשחושבים על המנגנונים האלה, אפשר להבין הרבה דברים שקורים בעולם. אבל בואו ניקח שניים בתור דוגמה. הראשון הוא אנטישמיות. כמובן, יש הרבה סוגים של אנטישמיות בעולם, אבל האנטישמיות הבסיסית נובעת מכך שיש אנשים שלא טוב להם, שחושבים שהיה אמור להיות להם יותר טוב כלכלית, מקצועית. הם מחפשים מישהו אחר שאשם בזה, ומוצאים את היהודים בתור אשמים. ואפשר לראות באנטישמיות הזאת, במציאת היהודים בתור אשמים, את כל המרכיבים שדיברנו עליהם: יש אשם שהוא מישהו אחר, הסיפור הוא פשוט, והסיבה לדבר הגדול והרע שקורה להם זה משהו גדול ורע. כך נוצרו תיאוריות כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון".
באותו אופן אפשר לחשוב גם עלינו ולחשוב על האסון הנורא של 7 באוקטובר. יש הרבה ישראלים שמאמינים שהייתה בגידה מבפנים, וכשחושבים על המסגרת שהצעתי אפשר להבין למה התפתחה חשיבה כזו: דמיינו מישהו שתמיד חשב שיש לנו את הצבא הכי טוב ואת הממשלה הכי טובה ואת המודיעין הכי נפלא, ואז התעורר ב-7 באוקטובר. עכשיו יש לו שני ערוצים לאמונה: או שטעינו, שאין לנו את הצבא הכי טוב ואין לנו את הביטחון הכי טוב ואין לנו את הממשלה הכי טובה, או שהייתה בגידה מבפנים. באופן מוזר, האפשרות השנייה מרגיעה יותר: היא מספקת סיפור פשוט, אשם ברור, והסבר "גדול" שמתאים לאסון הענק שהתרחש. היא גם נותנת תחושה שאם נזהה את הבוגד - האסון לא יחזור עוד.
אנחנו לא יכולים לסמוך על המוח האנושי שיאפשר לנו לראות את העובדות בלי עיוות. הכאב גדול מדי, המורכבות גדולה מדי, והקוגניציה שלנו מחפשת סיפורים מפשטים במקום התמודדות עם המציאות
כך אפשר להבין למה חשיבה קונספירטיבית כל כך מספקת פסיכולוגית, ולמה היא מופיעה גם אצל אנטישמים וגם אצל ישראלים. השאלה היא מה המסקנה המתבקשת מהניתוח הזה, והמסקנה שלי היא שהטבע האנושי מעוות לנו את תפיסת המציאות: הוא דוחף אותנו להאמין בסיפורים פשוטים, למצוא אשמים חיצוניים, ולחפש סיבות גדולות מדי לאסונות גדולים מדי. ומכיוון שהטבע האנושי חוסם אותנו מלהבין את המציאות כמו שהיא - אנחנו חייבים ועדת חקירה. אנחנו לא יכולים לסמוך על המוח האנושי שיאפשר לנו לראות את העובדות בלי עיוות. הכאב גדול מדי, המורכבות גדולה מדי, והקוגניציה שלנו מחפשת סיפורים מפשטים במקום התמודדות עם המציאות.
לכן חשוב מאוד להקים ועדת חקירה - לפני שנשקע עמוק מדי בסיפורים שהמוח שלנו ממציא.