לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט בפייסבוק. בתמונה עמדו זה לצד זה צ'רצ'יל, נתניהו וטראמפ על רקע להבות ודגלים. מעליהם נכתב: "אז עמדו צ'רצ'יל ורוזוולט. היום עומדים נתניהו וטראמפ". לרגע חשבתי שזו בדיחה. אחר כך הבנתי שלא.
לא אכנס לשאלה אם ההשוואה מדויקת. אותי מעניינת השאלה למה ההשוואה הזאת כל כך מפתה – והיא מפתה: יש סיפור ברור, צדדים מוגדרים ומסר חד: יש רוע, יש גיבורים, ומי שמהסס פחדן. זה סיפור שאנחנו מכירים טוב מדי. וזו בדיוק הבעיה.
גרמניה הנאצית הייתה רוע מובהק. משטר שבנה אידיאולוגיה של עליונות גזעית, פתח במלחמת כיבוש והקים מכונת השמדה תעשייתית. מי שנלחם בו עמד בצד הנכון של ההיסטוריה. אבל דווקא בגלל הבהירות הזו, מלחמת העולם השנייה הפכה גם לדוגמה מסוכנת להשוואות פוליטיות.
מאז אותה מלחמה, אנחנו אוהבים לבחון משברים בינלאומיים דרך הסיפור הזה של טוב ורע, ומנהיגים אמיצים שמצילים אותנו. זה סיפור מנחם, שעוזר לנו להאמין בעולם צודק. אבל יש לזה מחיר: אין מקום לדיונים על אסטרטגיה, חלופות או מניעים. או שאתה עם הטובים, או שאתה עם הרעים.
הלקחים ממלחמת העולם השנייה חשובים מאוד. הבעיה היא שהם הפכו למעין תבנית קבועה שבאמצעותה אנחנו מפרשים כמעט כל איום קיומי
הבעיה אינה בכך שאנשים מזהים רוע בעולם. הבעיה היא שהשוואות כאלה מוחקות את המורכבות של ההחלטות שהובילו למלחמת העולם השנייה, ואת המורכבות של ההחלטות שאנחנו מקבלים היום.
המיתולוגיה של ההיסטוריה
לפני הרבה שנים, סבתא שלי סיפרה לי כמה נחמד היה בעבר. כולם הכירו את כולם, לא היה צריך לנעול את הבית, ואנשים לא היו תקועים במסכים. אבל אחרי שהיא סיימה להתרפק על העבר, היא אמרה שהיא מבלבלת את המוח. לא באמת היה טוב בעבר. עבדו קשה, התנאים היו גרועים, ולא היה מספיק אוכל.
זו נטייה אנושית מוכרת – להתמקד בדברים הטובים בעבר, ולהתעלם מהרע. אנחנו עושים את זה עם זיכרונות אישיים והיסטוריים. כמו מלחמות. הסיפור המקובל על מלחמת העולם השנייה הוא שהעולם החופשי עמד בפני רוע קיצוני, והמנהיגים הדגולים צ'רצ'יל או רוזוולט הצילו אותו.
יש כמובן אמת בסיפור הזה. אבל כמו כל סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בדיעבד, הוא הרבה יותר "נוח" מאשר מדויק.
צ'רצ'יל, הסמל למאבק בפשיזם, היה גם אימפריאליסט מובהק שהביע עמדות גזעניות לאורך השנים. רוזוולט, שנחשב לאחד הנשיאים הגדולים של ארצות הברית, חתם בזמן המלחמה על החלטה לכלוא כ-120 אלף אמריקאים ממוצא יפני במחנות מעצר. ואפילו ההחלטה להיכנס למלחמה לא הייתה יוזמה שלו – ארצות הברית שמרה במשך שנים על מדיניות בדלנית, ורק לאחר שהיפנים תקפו את פרל הרבור היא נכנסה רשמית.
ואם נדייק עוד יותר, מי שהכריע את המלחמה בפועל היה סטאלין, או יותר נכון, השאננות של היטלר שפלש לברית המועצות וספג שם את עיקר המפלה. עשרים ושבעה מיליון סובייטים מתו במלחמה הזו.
בתכל'ס, "מציל העולם" היה דיקטטור אכזרי שהרג מיליונים מאזרחיו.
אפילו המלחמה בהא הידיעה הייתה בזמן אמת שילוב מורכב של אינטרסים, פוליטיקה, אילוצים וטעויות. אבל ההיסטוריה נוטה להחליק את כל זה. בדיעבד אנחנו מעדיפים סיפור נקי: הרוע הופיע, הגיבורים קמו, והעולם ניצל.
למה ההשוואה כל כך מפתה
מלחמת העולם השנייה היא אולי הסיפור המוסרי הברור ביותר שיש לנו על המערכת הבינלאומית. זהו רגע שבו ההבחנה בין טוב לרע נראית מוחלטת, והטוב ניצח בסוף. כשאנחנו עומדים מול משבר חדש, המוח שלנו מחפש דפוסים מוכרים. במקום להתמודד עם מורכבות חדשה ולא נוחה, אנחנו שואלים את עצמנו: לאיזה סיפור מהעבר זה דומה?
וכמעט תמיד התשובה היא: מינכן, 1938 – הפייסנות מול היטלר.
הלקח פשוט: עם רשע לא מדברים. את הרשע משמידים. ואם נתמהמה, המחיר יהיה גדול מדי.
אבל כמו שאברהם מאסלו אמר, למי שמחזיק פטיש כל הזמן, כל בעיה נראית כמו מסמר. אלא שלא לכל בעיה פוליטית יש פתרון שמצריך פטיש.
כשהאנלוגיה הופכת למדיניות
אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר היא מלחמת וייטנאם.
במהלך שנות השישים, מנהיגים אמריקאים רבים ראו את ההתפשטות הקומוניסטית בדרום-מזרח אסיה דרך אותה עדשה היסטורית. אם לא נעצור את הקומוניזם עכשיו, הם טענו, הוא ימשיך להתפשט – בדיוק כמו גרמניה הנאצית. הפחד הגדול בבית הלבן היה להיתפס כמי שחוזרים על טעות הפייסנות.
אבל וייטנאם של שנות השישים לא הייתה גרמניה של 1938. האנלוגיה ההיסטורית סיפקה תחושת בהירות מוסרית, ובו בעת עיוותה את הבנת המציאות. בסוף זה הוביל לאחת ההסתבכויות הצבאיות הגדולות בתולדות ארצות הברית.
שלא נטעה, הלקחים ממלחמת העולם השנייה חשובים מאוד. הבעיה היא שהם הפכו למעין תבנית קבועה שבאמצעותה אנחנו מפרשים כמעט כל איום קיומי. ופה טמון הפרדוקס. מלחמת העולם השנייה הפכה לאנלוגיה הפוליטית הפופולרית ביותר בגלל שהיא הייתה אירוע חריג כל כך. ועדיין אנחנו משתמשים בה שוב ושוב כתבנית כמעט לכל משבר רציני.
פנים רבות לרוע
יש משטרים בעולם שהם רעים מאוד – הן כלפי אזרחיהם והן כלפי שכנותיהם. משטרים שמדכאים חירויות, שמאיימים על מדינות אחרות ומשתמשים באלימות כדי להשיג את מטרותיהם. אבל זה לא אומר שכל מצב מקביל לגרמניה הנאצית, או שמלחמה היא הדרך היחידה או הטובה ביותר להתמודד איתו.
השאלות החשובות הן האם האיום באמת דומה באופיו ובעוצמתו לאיום של שנות השלושים? האם כל החלופות האחרות נבחנו? והאם ההחלטות שמתקבלות נובעות משיקולים אסטרטגיים בלבד – או שפוליטיקה פנימית, אגו ושאיפה לנובל משחקים גם תפקיד?
מנהיגים הם בני אדם. צ'רצ'יל לא נלחם בהיטלר כדי להיכנס לספרי ההיסטוריה. הוא נכנס אליהם משום שבשלב מסוים כבר לא הייתה לו ברירה אחרת. אבל הפיתוי לראות במנהיגים שלנו את צ'רצ'יל ורוזוולט של זמננו הוא גדול – ומסוכן.
ההיסטוריה חוזרת
בכל דור כמעט מופיע המשבר החדש שמזכיר למישהו רוע מוחלט ומנהיג דגול מימים טובים יותר. בכל דור יש מנהיגים שמאמינים שהם עומדים מול הרוע הגדול של זמנם. ובכל דור מופיעים קולות שמזהירים: אם לא נפעל עכשיו, נחזור על טעויות העבר.
גיא הוכמןצילום: יובל טבוללפעמים הם צודקים. אבל לעיתים קרובות מדי האנלוגיה ההיסטורית מעניקה תחושת ודאות בדיוק במקום שבו נדרשת זהירות.
ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה משום שהנסיבות זהות. היא חוזרת על עצמה משום שאנחנו בוחרים להמשיך לחיות אותה בדיוק באותה צורה. אולי זו הבעיה האמיתית. לא שאנחנו שוכחים את ההיסטוריה – אלא שאנחנו זוכרים בעיקר את מה שאנחנו רוצים. חוץ מסבתא.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
