כל מדינה שמקיימת מערכה תודעתית מתנהלת מול מספר קהלי יעד במקביל. ציבור אזרחיה, העולם, אויביה – כולם כתובת למסריה. המטרה מול כל אחד מהם שונה בדרך כלל, והמקרה הישראלי אינו יוצא דופן. המחשת הפגיעה בנו בעולם, חיזוק החוסן הלאומי, והרתעת האויב – אלו תכליות נפוצות מאוד בהקשר הזה. לא צריך להיות גאון גדול כדי לזהות פה ניגודיות. קשה לשדר עוצמה פנימה כשאתה מקרין חולשה החוצה, ולהיפך. לכך מתווספת העובדה שכל אחד קורא את שפת האחר. אבל הסתירה הזו היא טבעית ומובנית. זה לא באג, זה פיצ'ר. החכמה היא לתמרן בין המסרים בהתאם לטרנדים, אינטרסים ושיח ציבורי. במילים אחרות, לווסת את "דימר התודעה". הביקור של בן גביר אצל מרואן ברגותי הוא דוגמא קלאסית לשבירה שלו.
ברגותי הוא לא רק מחבל ורוצח מתועב - הוא הדמות המועדפת בקרב הפלסטינים לרשת את אבו-מאזן. ממצאי המכון הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים (PCPSR) ממאי השנה ממחישים זאת היטב. לשאלת המכון, השיבו 64% תושבי עזה והשטחים שהיו מצביעים בבחירות לו היו נערכות, כי מחציתם היו בוחרים בו לנשיאות. רק 35% מתוכם היו מצביעים למשעל מחמאס, ואילו 11% בלבד לאבו-מאזן. התמודדות ראש בראש בין ברגותי למשעל היתה מעניקה לראשון כמעט 60% מהקולות. אי-השתתפות שלו בבחירות היתה מורידה את אחוז ההצבעה בכמעט 20%. הנקודה ברורה.
על רקע גל האהדה הזה נישא השר לביטחון לאומי דווקא אליו. המטרה הייתה ממוקדת. אך בעוד שהשר בא לברך בעברית, הוא יצא מקלל באנגלית, ערבית ושפת הקודש גם יחד. זה לא רק שהעצמת דמותו של ברגותי בקרב הפלסטינים היא תוצאה מתבקשת כאן. התרומה לחוסן הלאומי מחווירה נוכח הפגיעה האפשרית בחטופים. ובעולם, תומכי חמאס קיבלו בדיוק את הנרטיב שאותו הם מנסים לקדם – של מדכא מול מדוכא. לכך התלוותה הרשלנות שבהשמטת ההקשר בסרטון. זכר לעברו המזעזע של ברגותי באנגלית או ניצול הבמה לאזכור חטופינו – אין. מכאן היתה הדרך לגל ביקורת בתקשורת הבינלאומית, שממילא מוטה, קצרה. הניסיון להקרין יותר מדי עוצמה פנימה – פגע בישראל קשות החוצה.
לא מדובר כאן באימוץ גישה מתנצלת כלפי מחבלים. מול אויב צריך לשדר עוצמה ולהרתיע. העניין הוא שתזמון חשוב לא פחות מהמסר
חשוב להבין שלא מדובר כאן באימוץ גישה מתנצלת כלפי מחבלים. מול אויב צריך לשדר עוצמה ולהרתיע. העניין הוא שתזמון חשוב לא פחות מהמסר. את "דימר התודעה" צריך לדעת להפעיל בזמן הנכון, לא לשבור. ובמקרה הנוכחי, דומה שאין טיימינג גרוע יותר. הסרטון לא רק הגביר את הרומנטיזציה המעוותת ביחס לברגותי - הוא מגיע על רקע גל הכרה במדינה פלסטינית ובידוד מדיני גובר של ישראל ואזרחיה. כעת, בעיני רבים בקהילה הבינלאומית, חלק נוסף בפאזל המדינה הפלסטינית התווסף לפתע. עכשיו "נמצא" גם שליטה העתידי. אין להתפלא אם בקרוב נראה הפגנות פרו-פלסטיניות עם תמונת "המנהיג האובד".
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזייש מקרים בחיים שבהם יותר מוביל למעט. ויש מקרים בהם יותר מדי מוביל לנזק אדיר. זהו המקרה שלפנינו. במקום יצירת אפיק מדיני במקביל ללחימה, קיבלנו פיגוע תודעה משולש.
עו"ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר "11 יום בעזה"
