אין זה סוד שקיימת בקרב הנוער עויינות כלפי היהדות, ואין להתפלא על כך - הם נתקלים בה בהשתמטות מהעלאת תרומה לחברה, בהפגנות האלימות נגד הגיוס, בנשים מעוגנות, בחייל ששב מעזה לחופשת שבת והוא מרותק לביתו משום שידיהם של הוריו אינה משגת לממן לו נסיעה במונית, בילדה בת 7 שיורקים לעברה בטענה שלבושה "אינו צנוע", בדיינים שמהינים לפסול גיורים, כן, גם אורתודוכסיים, ובהצתת בית עסק שמוכר טלפונים סלולריים שאינם "כשרים". אין פלא שהם אינם חפצים ביהדות כזו.
מיומי הראשון בהוראה אני עושה מאמצים לשכנע את תלמידיי שלא זו היא היהדות. שמתוך עשרת הדברות - חוקתה של היהדות – רק שלוש הן בעלות קונוטציה דתית, והשאר הן הוראות שנועדו להפוך אותנו לחברה טובה יותר. כך גם ביתר מקורות ההלכה – משנה, גמרה, פוסקים. אני עובד קשה לשכנע אותם שהיהדות איננה מונופול של התובעים בעלות עליה, שהם יהודים לא פחות טובים מהם, שמי שלחש על אוזנו של הרב כדורי שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים מוכיח שלא הם אלא הוא שכח, או שמעולם לא ידע.
מלאכתי אינה קלה. שבתי מהוראת המשפט העברי באוניברסיטאות בחו"ל, פגשתי בשופט בית המשפט העליון הרב פרופ' מנחם אלון ושאלתיו כיצד זה שתלמידיי התלהבו מהמשפט העברי בעוד כאן מבקשים לסקול אותי. הוא הביט בי בעיניו הטובות והשיב: פשוט מאוד, שם לימדת הלכה טהורה, ואילו כאן הם רואים כיצד היא מיושמת הלכה למעשה.
התורה אינה מתמצית במצוות כלפי המקום אלא לא פחות מכך במצוות שבין אדם לחברו
איני מרים ידיים. אני מספר להם על סיפור שמיוחס לרב שלמה זלמן אוירבך. הרב, כך מספרים, הגיע לביקור בארצות-הברית ואחד מחסידיו הזמינו לבקר במפעל הבשר שלו. בתום הביקור הוא שאל אותו בגאווה מה דעתו על המפעל. "הבשר שמיוצר במפעל הוא טריפה ושומר נפשו ירחק ממנו", השיב הרב. החסיד הזדעזע. "וכי אינני מקפיד על כל זיני השחיטה?!" שאל. "על דיני השחיטה דווקא כן", השיב הרב. "אך ראיתי כיצד אתה מנצל את העובדים הפורטו-ריקניים. בשר שמיוצר בזיעת אפם של עובדים מסכנים אינו יכול להיות כשר". והרב צדק. התורה אינה מתמצית במצוות כלפי המקום אלא לא פחות מכך במצוות שבין אדם לחברו.
לרוב אני מצליח במשימה שנטלתי על עצמי - עד שבאה ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן, וטרפה את הקלפים במחי הצעת חוק אחת. ב"הצעת חוק הגשמת הזהות היהודית במרחב הציבורי" היא קיבלה על עצמה משימה ראויה: "להבטיח את יכולת הגשמת מילוי חובתו של עם ישראל לבטא את זהותו הלאומית והדתית במדינתו הריבונית". אלא שהיא עושה בדיוק ההיפך. היא מחייבת לאפשר תפילה במקום ציבורי אך מורה שניתן לחייב שהתפילה בו ואפילו בבית כנסת תהיה "לפי מנהג המקום". ואז היא קובעת, כי "מועצת הרבנות הראשית מוסמכת להכריע במחלוקות לגבי מעמדה של קהילה בבית כנסת או שטח בהינתן מחלוקת לגבי קיומה או מעמדה של קהילה כזו". דא עקא, לא זו בלבד שהרבנות הראשית היא מוסד אורתודוכסי, אלא שהיא אף נשבתה בידי החרדים.
עוד מחייבת ההצעה "להתקין מזוזות בכל פתח, שנקבע לפי המשפט העברי שהוא חייב במזוזה", וזאת "בכל מקום במרחב הציבורי ובכל מוסד הממומן מתקציב המדינה". אינני יודע כיצד ניתן להתקין מזוזה "במרחב הציבורי", אך תנוח דעתה של המציעה - מבנים שאינם משמשים למגורים פטורים ממזוזה, והדבר חל הן על מבני ציבור ואפילו על בתי כנסת.
ואולם השיא מגיע בסעיף 7 לחוק, שמסמיך את שר המשפטים להתקין "תקנות לבחינת יכולתו של כל מועמד לתפקיד שיפוטי, לעשות שימוש במשפט העברי". וההצעה ממשיכה וקובעת כי "מיום כניסת החוק לתוקף, לא ימונה לשום ערכאה שופט שלא עמד בהצלחה בתקנות ולא יקודם שופט קיים לשום ערכאה טרם עמד בהן בהצלחה".
פרופ' אשר מעוזמקובל עלי שכל שופט וכל משפטן צריך להיות בעל יידע במשפט העברי, הן בהיותו מנכסי הרוח של עם ישראל והן משום שהוא משמש מקור משפטי מחייב. ואכן הם רוכשים בקיאות כזו במהלך לימודיהם. מוזר בעיניי שמכל תחומי המשפט שבהם דן שופט, הוא צפוי להיבחן דווקא בתחום זה. ועוד יותר מוזר שאת הבחינה על השר לקבוע "בשיתוף עם ומועצת הרבנות הראשית". נהפוך הוא, הדיינים בבתי הדין הרבניים מחוייבים לפסוק על-פי חוקי הכנסת. אותם חייבים להעמיד בבחינת בקיאות בחוקים אלה שאותם מעולם לא למדו.
פרופ' אשר מעוז הוא עו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחירות דתית
