בפוליטיקה, כמו בריאליטי, מלהקים טרנדים. ב־2019 לוהקו בכירים בצבא; ב־2021 אנשי תקשורת ומובילי מאבקים ציבוריים וב־2022 מבטיחי ביטחון ומשילות. בכל בחירות מפלגות מחפשות ביוגרפיה שתחסוך להן השקעה במצע. בבחירות האלה לוהקו המשפחות השכולות – מי שמאז ומתמיד היו "פרות קדושות". אין כאן מקריות - למפלגות קשה לעמוד בפיתוי. בן משפחה שכול מביא סיפור, סמל ומעטפת מוסרית שקשה לערער. אלא שהפוליטיקה יודעת להפוך כאב קדוש לנכס אלקטורלי, ואת נושאיו ל״עיזים פוליטיות״; מועמדים שבאים בשליחות ובתמימות לתקן, בזמן שהמפלגות מחשבות כמה מנדטים שווה כאבם. עם כל זה עוד איך שהוא אפשר לחיות, הסכנה האמיתית היא שיחד עם המועמדים ייכנסו לקמפיין גם החללים.
זה אינו טור נגד כניסת השכול לפוליטיקה. להפך. מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר על החלטות המדינה רשאים, ולעיתים ראויים במיוחד, להשתתף בקבלתן. הם מכירים מקרוב את המחיר האנושי של מדיניות. אך בדמוקרטיה הכלל הוא פשוט - את המועמדים צריך לשפוט ללא קשר לשכול; את החללים צריך להשאיר מחוץ לקמפיין. אין "מסלול עוקף ביקורת" - השכול מקנה ניסיון, לא עליונות; מעמד ציבורי, לא חסינות; קרבה לחלל, לא מנדט בשמו.
אורן סמדג'ה עם בנו רס"ל (במיל') עומר סמדג'ה ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
עומר סמדג'ה ז״ל, בנו של אורן, היה חייל שלי. אני מאמין באורן וביכולתו להצליח בפוליטיקה. הוא אינו זקוק לשכול כדי להצדיק את מועמדותו. דרכו, הישגיו, מנהיגותו ותרומתו למדינה עומדים בזכות עצמם. דווקא משום כך ראוי שיישפט על פועלו ולא בשל כאבו. כלל זה צריך לחול על כל המועמדים.
ולפני שבוחנים את הפוליטיקאים, גם הציבור צריך להתפקח ולהבין ששכול הוא אינו תחליף לאידיאולוגיה או תכנית עבודה. הסיבה הראשונה היא שאין ״עמדת שכול״ אחת. רפי בן שטרית דורש ועדת חקירה ממלכתית, איציק בונצל דורש ועדת חקירה לאומית במתכונת הקואליציה. אותו אובדן, אותה דרישה לחקור אך תשובות פוליטיות הפוכות. הסיבה השנייה היא שנפילת חלל אינה מעידה על כשירות מועמד פוליטי ממשפחתו. מועמד נשפט על עמדותיו ומעשיו - לא על גבורת יקירו. אם ייבחר, ייצג את בוחריו - לא את החלל.
אם לא מובן מאליו עדיין - גם היריבים אינם רשאים לפגוע בזכרו של חלל בשל עמדתו הפוליטית של מי ממשפחתו. בסרטון הבינה המלאכותית של הליכוד בו נראה איזנקוט עוזב צעיר שרבים זיהו עם בנו גל ז״ל ופונה למנסור עבאס, נפגע זכר הבן רק כדי להאשים את האב בנטישת ערכיו. גם אם לא התכוונו לכך - קמפיין אחראי גם למה שאדם סביר רואה. חלל אינו חומר גלם, גם כשהדמות מלאכותית. בנט עשה זאת מן המחנה האחר כשכתב על חלל ביום הלוויתו כי הוא "התגייס לאחר השבעה באוקטובר וכבר שובץ בלחימה. מדוע בני גילו החרדים אפילו לא שוקלים לעשות זאת?״ המסר ברור: אילו בני גילו נשאו בנטל, אולי לא הוא היה שם. מותר לטעון שאי־גיוס חרדים מחפיר; אסור להפוך נפילת חלל למכשיר קידום מסר פוליטי.
השימוש הפוליטי בחללים הוא רק ביטוי אחד לתופעה רחבה יותר: מרחב ההנצחה בישראל מתנהל כמעט ללא כללים. הדין בישראל מסדיר קבורה והנצחה ממלכתית, לא הנצחה פרטית כמכלול
השימוש הפוליטי בחללים הוא רק ביטוי אחד לתופעה רחבה יותר: מרחב ההנצחה בישראל מתנהל כמעט ללא כללים. הדין בישראל מסדיר קבורה והנצחה ממלכתית, לא הנצחה פרטית כמכלול. בשלוש השנים האחרונות הופיעו סטיקרים, בקבוקי יין, גלעדים וגיוסי המונים להנצחת חללים שעל אף כוונתם הטובה, נעשו לעיתים באופן שלא תואם את ערכי החלל או באופן שפגע במשפחתו וללא אישורם. מכאן הצורך בחוק שיגן ויסדיר הנצחה, ודווקא כנסת שבה יישבו בני משפחות שכולות רבים היא הזדמנות לקבוע את הגבול. חקיקה טובה תוביל לכך שלפני שדמות חלל הופכת למיזם הנצחה או לקמפיין בחירות, תינתן לקרוביו הזדמנות להשמיע קול. הובעה התנגדות? ההנצחה תוכל להתקיים, אך תישא גילוי ברור כי בני משפחה קרובים התנגדו לה.
כמובן, חוק לא יפטור את הציבור מאחריות. על הציבור בישראל לאמץ עין ביקורתית כלפי מיזמי הנצחה ולשאול מי יזם, מי מרוויח, מי ידע ומי התנגד. בהתאם, כשאנחנו בוחרים מועמד ממשפחה שכולה יש לשפוט אותו על מעשיו ולא על היותו ממשפחה שכולה. התפקחות אמיתית תהיה ההבנה כי לא כל הנצחה נאמנה לחלל ולמשפחתו; לא כל עמדה שנולדה מן השכול צודקת בהכרח; ולא כל חלל הסמיך את הציבור לכתוב את סיפורו.
מבחנם של המועמדים ממשפחות שכולות יתחיל בבחירות. האם ישאירו את החללים מחוץ לקלפי או שיאפשרו ביזוי השכול עבור מנדטים? ויימשך בכנסת - האם ינצלו הזדמנות היסטורית להסדיר את דיני ההנצחה. הבחירה בידיהם: להפוך לעיזים פוליטיות, או למחוקקים שישמרו על קדושת השכול.
עו״ד עידן סיבוני הוא חוקר דיני הנצחה
