"השלום היה תמיד משאת נפשו של עמנו. נביאינו הנחילו לעולם את חזון השלום... האחדות נחוצה לנו בעת הזאת יותר מאי פעם, כי אנו עומדים היום בפני שלושה אתגרים עצומים – האיום האיראני, המשבר הכלכלי, וקידום השלום... והנה המהות: אם נקבל ערובה לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית".
נסו לענות מהר: מי הדובר ומתי דיבר? רבין ב-92'? ברק ב-2000? פרס בכל שנה? אולמרט בשלהי הקדנציה? לפיד בשבוע שעבר? אף לא אחד מהם. הדובר, כמובן, הוא ״שומר בטחון ישראל״ בדימוס ואבוד העשתונות בהווה בנימין נתניהו, בנאום בר-אילן ב-2009. נתניהו החזיק בדעה הזו באופן מוצהר גם ב-2015, כשחזר עליה בנאומו לקונגרס האמריקני. לפי ביידן, נתניהו אמר לו גם בשיחותיהם האחרונות שהוא ״לא מתנגד״ לעמדה הזו.
אלא שכמו ערפאת, שאמר באנגלית דבר אחד ובערבית דברים אחרים, גם נתניהו מדלג כבר חצי עשור לערך בין חזון ניהול הסכסוך - או בשמו האחר, ״חמאס הוא נכס״ - לבין חזון סיפוח יהודה ושומרון ואז גם עזה, או בשמו האחר ״סוף החזון הציוני״. כל זאת, למרות שראש הממשלה הזה, כמו כל מי שבא לפניו, יודע שהאופציות הללו סופן שיובילו לסופינו. כמו הורה גרוע לילד בן שש, נתניהו ובכירי הממשלה מכרו לישראל שבמקום לאכול ברוקולי, כרובית או אבוקדו אפשר לבעוט בצלחת ולתבוע מהעולם להגיש לנו פנקייקים. אחרת - נסתום את הפה, נשלב ידיים על החזה בכוח ונבעט בשולחן עד שהכל ייפול לרצפה.
השורה התחתונה היא זו: עידן הטנטרום המדיני הישראלי שנמשך כבר שלושה עשורים מסתיים, גם אם הסקרים לא משקפים עדיין את ההבנה כי כדי לשרוד לאורך זמן, צריכה ישראל לתמוך בחזון בר אילן של נתניהו. המציאות לא הגישה ולא תגיש לנו עוגות קצפת או שוקולדים – אלא רק צלחות ריקות. חזון ניהול הסכסוך היה שקר ציני, פרו-חמאסי. היה תמיד, ונותר. חזון סיפוח יהודה ושומרון היה פנטזיה ילדותית, פרו כל מי שמבקש להכפיש אותנו בהאג. היה ונותר.
לראשונה מאז 1948, מדינות ערב החוששות מהתעצמותה של איראן והאחים המוסלמים מוכנות לערוב לפירוזה של פלסטין העתידית בשילוב נורמליזציה עם מדינת ישראל והגנה על עקרונות דמוקרטיים
האופצייה הפרו-ישראלית היחידה שהיתה ונותרה – מוגשת כעת לישראל בתנאים שעדיפים לישראל בהרבה, אפילו ביחס לשנות ה-90: חמאס חלש ומוקצה כפי שלא היה מאז הקמתו. מדינה פלסטינית בתנאים האלה הם לא פרס לחמאס – הם עונש הרחקה. לראשונה מאז 1948, מדינות ערב החוששות מהתעצמותה של איראן והאחים המוסלמים מוכנות לערוב לפירוזה של פלסטין העתידית בשילוב נורמליזציה עם מדינת ישראל והגנה על עקרונות דמוקרטיים. ולבסוף, ארצות-הברית ואירופה מוכנות להכניס יד עמוק לכיס כדי לכונן כאן אחת ולתמיד מציאות של שני עמים החיים בשכנות וריבונות, אגב הפגנת אפס סובלנות מדינית, כלכלית וצבאית כלפי מי שעדיין יפנטזו על גירוש כל היהודים, או כל המוסלמים, מהשטח שבין הירדן לים.
זמן הפנטזיות נגמר. בעולם אין חדי קרן, וסנטה קלאוס לא קיים. מדינה פלסטינית לצד ישראל, בתנאים שיותירו אותה בטוחה, לפני שהחלון הזה נסגר – עכשיו. ישראל בת 76. זה גיל טוב להתבגר בו.
