בלא פחות מ-15 יישובים בגבול הצפון נשמעו הבוקר אזעקות מחשש לחדירת כטב"ם. מעט לאחר מכן נשמע פיצוץ עז בעקבות פגיעה ישירה באזור שומרה, ורכב עלה באש. בתיעוד דקות לפני כן נראה גם שיגור מיירט - מעל ראשי תלמידים שיצאו מאוטובוס הסעות. "בוקר קשה מאוד. טסתי לכיוון בית הספר לבדוק לשלומם של הילדים. ראיתי אותם רועדים", סיפר שמעון גואטה, ראש המועצה האזורית מעלה יוסף.
ראש המועצה האזורית מעלה יוסף באולפן ynet
(צילום: ליאור שרון)

תיעוד: תלמידים עולים להסעה - כשמעליהם יירוטים
(צילום: גלעד שושן)

"אין פגיעה בנפש, וזה הכי חשוב. אבל יש פגיעה. רואים את העשן", התייחס גואטה באולפן ynet לפגיעת הכטב"ם. "לפני ארבעה ימים נפל 300 מטר מבית הספר. מבקשים מאיתנו שהשגרה תמשיך, אי-אפשר להמשיך ככה. כל השבוע הזה אין אפילו 50% תלמידים בבית ספר. 20 חודשים תלמידים לא למדו. היו מפונים, חזרו. חבר'ה, תנו לצה"ל לעשות. יש לו את כל הכלים. זאת לא הפסקת אש - זאת אש בלי הפסקה".
אודל יפרח, בת שש וחצי ממושב גורן שבגליל המערבי, הייתה אמורה לחזור היום לבית הספר אחרי שבוע שלם. האם שירן אמרה כי הבת ביקשה לחזור "כדי לפגוש סוף-סוף את החברים שלה, אבל ברגע שנכנסה לרכב נשמעו אזעקות. היא רצה ישר לבית של הסבתא. מאותו רגע היא לא מפסיקה לבכות ולרעוד. בזמן אזעקה היא קופאת, ננעלת, משתתקת. ילדה בת שש וחצי לא אמורה לחוות פחד כזה. לא אמורה לחשוש ללכת לבית הספר או לגן שעשועים. לא אמורה לחיות כך. אנחנו דורשים ביטחון לילדים שלנו. הדם שלהם לא פחות חשוב משל ילדי תל אביב".

זאב קראוטהר, תושב נהריה וחבר לובי 1701, אמר ל-ynet כי "אודל בפוסט-טראומה, כל אזעקה ובום גורמות לה להסתגר בתוך עצמה ולהיכנס להתקף חרדה ובכי בלתי נשלטים ולא משנה כמה ינסו להרגיע אותה. היא חיה במציאות שבה היא חשה לא בטוחה והיא לא מסוגלת לחיות חיים נורמליים וליהנות מהילדות שלה כמו רוב הילדים במדינה. יש פה כאלה שמנותקים מהמציאות וחושבים שילדי הצפון מסוגלים לחיות במציאות כזאת". לדבריו, "כמו אודל יש עוד מאות אם לא אלפי ילדים שנמצאים במצב של עיבוד הטראומה שלהם ועדיין לא נכנסו למצב ה'פוסט-טראומה'".
אורטל שוורץ, תושבת אבן מנחם, אמרה ל-ynet: "אני מאוכזבת מהממשלה ומראשי המועצות שלנו שלא מתקוממים ומרעידים את המדינה. זה פשוט הפקר. שלחנו את ילדינו לבתי ספר במקום להשבית את הכל. אנחנו בסיכון יום-יומי, אין לנו פרנסה, הכל מתפרק לנו מול העיניים. אני בעלת סוויטות נופש, שכבר מעל שנתיים מושבתות ואין שום מתווה או מקדמות. ממש מאוכזבת מהמדינה שלי. איפה ראשי המועצות שמאשרים יום לימודים רגיל לילדינו? תתעוררו".
גם אינגה שושן, תושבת המושב יערה, מאוכזבת. "יש לי שני ילדים, חזרנו לגור פה אחרי פינוי של שנתיים בזיכרון יעקב כי בדיוק לפני המלחמה סיימנו לבנות בית חדש שחיכינו לו עשר שנים. חזרנו בדיוק לפני שנה כי הבטיחו לנו שקט לתקופה ארוכה. אני מאוכזבת מאוד מהממשלה ומהמדינה, שיקרו לנו".
לדבריה, "אם לא היה לנו בית חדש היינו נשארים בזיכרון יעקב כי שם בטוח ושקט. והנה שוב מלחמה וזה לא נגמר. אין באמת הפסקת אש. הילדים שלנו חיים תחת שגרה של אזעקות בלתי פוסקות מדי יום. אני לא מבינה איך הממשלה שלנו מנרמלת לנו מציאות של מלחמה ואזעקות על בסיס יומי ולא דואגים לנו. בעלי ואני שנינו בעלי עסקים ונפגענו קשות במלחמות.
עשן מיתמר לאחר הנפילה בשומרה
(צילום: שימוש לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים)

"מלבד זאת שבעלי מילואימניק שעשה חמש פעמים מילואים לתקופות ארוכות, אז עכשיו זה. זה מזעזע, פשוט מזעזע! הילד שלי כבר ארבעה ימים בבית, והיום דווקא הילדה אזרה אומץ וביקשה ללכת לבית ספר בכברי. מצב הזוי, למה זה לא נגמר ולא עושים כלום".
רעות גל, אמא לשלושה ממושב מנות, לא שלחה את ילדיה למסגרות מאז שהוכרזה הפסקת האש. "לא כי אני לא רוצה שגרה, אלא כי אין שגרה", הסבירה. "אין ביטחון. בכל יום יש פיצוצים, אזעקות, שיגורים וחדירות של כלי טיס. זו לא תחושת איום – זו מציאות יומיומית. הילדים שלי יכולים להיתפס באזעקה בדרך באוטובוס, או בתוך בית הספר. אני כאמא לא יכולה לקבל את זה".
"אני פשוט לא מוכנה יותר לקבל את המציאות הזו", הוסיפה. "מנסים לנרמל לנו את זה. אומרים 'חזרנו לשגרה'. אבל זו לא שגרה, אלה לא חיים. זה פחד מתמשך, זה מתח, זה חוסר ודאות שלא נגמר. אני דורשת ביטחון אמיתי לילדים שלי. אני דורשת פתרונות חינוך בטוחים, גם אם זה אומר להעביר את הלימודים לאזורים דרומיים ובטוחים יותר.
"אני דורשת להפסיק לחיות תחת איום יומיומי. ואני דורשת טיפול אמיתי בטרור, כדי שנוכל סוף סוף לחיות כאן בלי פחד. אני לא מוכנה לשלוח את הילדים שלי למציאות כזו. האחריות על הביטחון שלהם לא יכולה להיות רק עליי. אני רוצה חיים נורמליים. אני רוצה שקט. אני רוצה ביטחון. זו לא בקשה, זו זכות בסיסית".