בלכתי בשבת ברחובנו בירושלים פגשתי איש חינוך בכיר, ותיק ומוערך ורעייתו, כבני תשעים, שהלכו לאיטם על משענתם. שאלתי לשלומם והתשובה הייתה דאגה רבה: "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים". ניסיתי לעודד; אמרתי, דווקא לכם יש בסיס להשוואה, זכרו מה שהיה כאן בקום המדינה לעומת ההישגים האדירים שלנו כיום. אמרו, אכן, ובכל זאת. והם אינם בודדים: רבים בשיח היומיומי מביעים אותה דאגה, ויש מהם המשדרים ייאוש. אבל אסור לנו להתייאש, בשום פנים, ויש במה להשתבח ולהפיח תקווה. לכן כותב אני טור זה, גם אם יש מתוכו שכבר נכתב.
1 צפייה בגלריה
משפחות שכולות עולות לקברי יקיריהן בהר הרצל בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל
(צילום: אלכס קולומויסקי )
יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה יצוין השנה בסימן המלחמה שאינה תמה, ושורות אלה עולות על הכתב כשמובאים למנוחת עולמים חללים, אשר כמו רבים אחרים נכונים היו למסור את נפשם ומסרוה. הם מצטרפים לשורות הארוכות של שכול ודמע. זאת בשעה שהכנסת מדשדשת בהצעת חוק גיוס חדש. אומר בצער רב: הניסיון הוכיח כי הידברות בנושא הגיוס עם העולם החרדי והנהגתו היא ברכה לבטלה. יהיו הדעות אשר יהיו, "פקודת המבצע" של הפוליטיקאים החרדים מרבניהם היא בסופו של יום "לא לגיוס", גם אם אפשר לעטוף זאת בהרבה עטיפות. אכן, יש איים כנים של ישיבות הסדר חרדיות ורבנים הנותנים ביטוי לממד המוסרי הענק, הבלתי ניתן לטשטוש, של השתמטות – מול הארכה אין קץ של שירות המילואים למשרתים. אך הם מיעוט זעיר מול כלל העולם החרדי, שגישתו משתקפת במספרים הזניחים של המתייצבים בלשכות הגיוס, כל שכן המתגייסים. היכן ההגינות והממד המוסרי? גם נושא זה משתלב בחמיצות הימים ובקדרות השוררת.
ובסוגיה החשובה מכולן לעת הזאת, החטופים והחטופות. גם בין אלה שמתפלמסים עם המשנמכים סוגיה זו, בין אם באופן בוטה וגס כמו השר סמוטריץ' ובין אם באופן "רך" אבל חמקמק כמו פוליטיקאים אחרים, נשמעים קולות האומרים "זו עמדה לגיטימית" (קרי, לא לשים בראש העדיפויות את החטופים). הנימוקים של סמוטריץ' ושכמותו (והיכן הרגש לכאב המשפחות? גם לסגנון יש חשיבות, אף בהשתלחות ברמטכ"ל ובראש שב"כ) – ידועים: אם תיפסק המלחמה לא נמגר את חמאס ואיומו ישוב ויתעצם. אבל בעיניי שלי עמדה זו אינה לגיטימית, גם אם היא מייצגת חשש רציני ואמיתי. היא אינה לגיטימית, כי אנחנו, מדינת ישראל וכל מי שאחראי לאסון 7.10, הפקרנו את החטופים האלה, שהיינו אחראים להם על-פי חוק יסוד: הלאום, על-פי מחויבות מדינה לאזרחיה ותושביה ועל-פי המוסר היהודי הבסיסי ביותר. לכן עלינו למסור את הנפש בעבורם. זו המשימה העליונה. וכפי שציינו רבים וטובים, גם אם יהיו התחייבויות מצידנו כלפי חמאס, וגם בלא כוונות הפרה מצידנו – חמאס יפר אותן כמעט ללא ספק וידינו ישוחררו. הדברים נאמרים לא בקריצה לגבי מילוי הסכם, אלא כהנחה כמעט ודאית. ואם לא יפר חמאס – יישמר הביטחון, ועינינו תהיינה פקוחות. לכן ביום הזיכרון הזה אחשוב לא רק על קרובי משפחה וחברים שלאורך דורות ובמלחמה זו הקריבו עצמם, אלא על גופות החטופות והחטופים. וביום העצמאות אחשוב על החטופים וליבי ייצא אליהם.
אליקים רובינשטייןצילום: נדב אבסואחרי שאמרנו כל אלה, עדיין יש יסוד איתן לשמוח ביום העצמאות. מדינת ישראל היא פיקדון שההשגחה וההיסטוריה נתנו בידינו, ועלינו לשמור עליו מכל משמר. כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "ציפיית ישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית; והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה". הישגי ישראל אדירים בכל קנה מידה; ממרום שנותיי מתבונן אני אל ימי ילדותי בשנות החמישים, של צנע ומחסור. בכל תחום – בקליטת עלייה, בבניין, במדע, ברפואה וגם בעולם התורה חוללה ישראל מאז נפלאות. טרם הגענו לשוויון למיעוטים, אך גם בכך נעשתה כברת דרך גדולה וכמובן לשוויון לפריפריה ונושאים רבים אחרים הטעונים תיקון ושיפור. כדי לשמוח ככל שניתן חרף הצללים עלינו לזכור את האורות האלה. חג עצמאות שמח, אחרי שנזכור ונזכיר את ההולכים, ותוך שנזעק בקול גדול להשבת החטופות והחטופים.
