ההפגנות נגד הרפורמה, אמש
(צילום: אביהו שפירא, איתן גליקמן, עינב חלבי)
מקובל לייחס לאלברט איינשטיין את התובנה שטיפשות היא להתנהג פעם אחר פעם באותה צורה ולקוות לתוצאה אחרת, אף שהגאון היהודי מעולם לא אמר זאת. נדמה שמחנה המתנגדים לרפורמה המשפטית מתעקש להוכיח את נכונותה: הם עושים את אותן טעויות קשות שנעשו במהלך ההתנתקות, ורומסים נורמות יסוד בדמוקרטיה הליברלית לטובת המטרה הקדושה (פעם זו היציאה מעזה ופעם זו בלימת הרפורמה). לכן חשוב להקשות כבר עתה: מה יקרה אם הם יצליחו? נניח שמפחד הלחץ הכלכלי החיצוני ואיומי המרי הפנימי הממשלה תיסוג ותבטל את הרפורמה, מה אז יקרה?
לכאורה לא יקרה דבר. המצב פשוט ישוב לקדמותו. אני חושש שלא. יותר נכון, אני חרד שלא. אני חרד שאם זה יקרה, רבים מדי יבינו שאין באמת "קול אחד לכל אחד" אלא יש מעמד ראשון ושני (בכירי ההון, המשפט, הצבא והתקשורת) שקובעים למול המעמד השלישי (העם) שלא באמת משפיע בבחירתו. יהיה גם ברור שאותן אליטות לא מהססות להפר את כללי הממלכתיות המאחדת שנוצרו על ידי דוד בן גוריון אם ההפרות משרתות אותן. תובנות כאלה, במיוחד על מצע הטראומה מהדרך שבה בוצעה ההתנתקות, עלולות להוביל למיאוס סופי מהדמוקרטיה ולקיצה. הפעם באמת.
נבהיר: כדי להבטיח את הצלחת ההתנתקות היו נכונים גורמים רבים שבשגרה מהווים את חיל המשמר של הדמוקרטיה הליברלית לאחסן את עקרונותיה היסודיים ביותר. אני מעיד על כך מגוף ראשון. במהלך 2005 פרסמתי בטורי ב"מעריב" מספר רב של מאמרים בנושא, וב-30 בינואר למשל כתבתי ש"המתנחלים צודקים - האופן שבו ראש הממשלה מקדם את תוכנית ההתנתקות שלו אינו ראוי ומסוכן לדמוקרטיה". בעקבות המאמר זכיתי לשיחות "נזיפה" רבות מצד עמיתי לסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שגם שלחו לי מאמר שפרסם באותה עת חבר סגל אחר בו קרא לכונן "דיקטטורה קונסטיטוציונית" לטובת ההתנתקות - שכן "יש מצבים שבהם הממשל - כדי לבצע תוכנית חירום מול סכנה לאומה - מחזק את סמכותו".
גם בשלב הבא, כשהתוכנית יצאה לפועל ונרמסו בראש חוצות זכויות רבות של מתנגדי ההתנתקות, ובראשן חופש הביטוי והזכויות להליך פלילי הוגן, כתבתי ב-3 ביוני כי "דתי היא דת הדמוקרטיה, וכמו כל איש דתי, איני יכול לעשות בה שימוש כוזב. לכן אני לא יכול להחריש עתה, כשאני עד להפרות השיטתיות של זכויות התושבים היהודים במסגרת ההתנתקות", שוב זרמו התגובות שנעו (כצפוי) בין "אידיוט שימושי" לבין "קרנף". רוב המבקרים היו משוכנעים שפירות ההתנתקות יהיו כה משובחים שגם מתנגדיה ייתנו את הסכמתם בדיעבד - הסכמה שתרפא את הפגיעה בדמוקרטיה.
את המחיר על התנהלות זו אנו משלמים עד היום, ובמיוחד היום. כבר אז רבים הפסיקו להאמין בצדקת קיום זרוע אנטי-רובנית כמו מערכת המשפט שתגן על מיעוט מוחלש מול שלטון רוב דורסני, לאחר שזו הכשירה כל רמיסת זכויות מצד ממשלת שרון. הסברים שניפקו בדיעבד שופטי עליון כמו אליהו מצא ש"היה מדובר באקט פוליטי שהיה מקובל על רוב חלקי הציבור", מה שמצדיק "חקיקה שרירותית ופוגעת בזכויות אדם" - רק אוששו זאת.
כאמור, הפעם אותו ציבור הוא פוסט-טראומתי, והסכנה לכן גדלה כשהם רואים שקבוצה קטנה יחסית אבל עם הון כלכלי, תרבותי וחברתי עצום (לרבות חיבורים לאליטות בינלאומיות) מאיימת להכניע ממשלה נבחרת. בנוסף, הם רואים שגם הפעם אותה קבוצה מוכנה לרמוס חלק מעקרונות היסוד הדמוקרטיים כדי להשיג את יעדה: מכשירה קריאות להשתמטות ולאלימות (בדיוק מה שהתנגדו לו בצדק כשמתנגדי ההתנתקות קראו לכך); מצדיקה פעולות לא-חוקיות כמו השחתת אנדרטאות וחסימת צירי תנועה מרכזיים (שוב, בדיוק מה שהתנגדו לו בצדק כשהכתומים עשו זאת); מוכנה לרמוס את כללי הממלכתיות ולהתיר לראשי האקדמיות ומוסדות החינוך המתוקצבים לעשות שימוש בעובדיהם ובתלמידיהם לטובת המחאה (ושוב, בדיוק מה שהתנגדו לו בצדק כשראשי הישיבות והממ"ד נהגו כך בהתנתקות) ואלה רק מקצת הדוגמאות.
פרופ' יובל אלבשןאמת, המחאה עצמה וצורתה הן תגובות נגד לקיצוניות הרפורמה ולדרך העברתה אשר משדרת תפיסה של אני ואפסי עוד. דרך שאף אם היא חוקית, מנוגדת לראוי בדמוקרטיה השואפת להשיג את הסכמת רוב הנמשלים ככל שניתן. מכאן חשיבותה הרבה.
למרות זאת, הרי שאם המחאה תמשיך לפעול בלי להקפיד על כיבוד עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית ושל הממלכתיות שבבסיסה, הצלחתה עלולה להיות ה"נוצה האחרונה שתשבור את גב הסוס", כפי שטען תומאס הובס - נוצה שתיתן את מכת המוות לדמוקרטיה הליברלית השברירית שלנו, זו שבשמה יצאו כולם לקרב. אסור שזה יקרה.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
