בשבוע שעבר, לכמה ימים נדמה היה כאילו חזרנו עשור בזמן ושוב נדרשנו לדיון על נשים בטנק – בעד ונגד וכמה קשה לדתיים שרוקדים עכשיו מחוץ לאולם.
מספר ימים לאחר שבדיון בועדת החוץ והביטחון שעסק בחוק הגיוס, הגיעו נציגי הציונות הדתית כדי לספר שכבר אי אפשר להיות דתי בצבא ואיך בדיוק רוצים לגייס חרדים כשחיילים חובשי כיפה סרוגה נאלצים לשרת לצד לוחמות, דווח כי עשרות חיילים בגולני נאלצו לנטוש אירוע שהוקרן בו סרט לא מותאם ונשים שרו על הבמה, ולקינוח ארגון "בוחרים במשפחה" הפיק סרטון ובו אב המשפחה המילואימניק משוחח עם משפחתו המתגעגעת כשלפתע מגלה אשתו לתדהמתה כי לידו בטנק יושבת פרמדיקית. היא מבהירה שהיא לא מוכנה לזה, והוא מספר שהדבר פוגע ביכולות הצוות.
כדאי לעשות סדר בדברים וגם להסתכל על המכלול, ובעיקר כדאי להבין שצה"ל מצוי בפני צומת שבו עליו להכריע: האם הוא עומד עמידה ברורה על ערכיו, מסדיר באופן ברור גם את יחסי הדת והצבא ומוודא שהסדרים אלה משקפים צבא במדינה יהודית ודמוקרטית, או מנסה לא להכעיס את מי שכעסו עלול לאתגר אותו, ומתפשר כל הדרך לכינון שני צבאות לשני עמים.
במשך שנים צה"ל ניסה להלך בין הטיפות. מפקדים ניסו לקושש הבנה מכל הצדדים ולמלא את הלקונות בפקודות באמצעות "רצון טוב". פעם חיילת מוותרת על סולו, ופעם חייל דתי מתעורר רבע שעה קודם לתפילה ולא מתפלל על חשבון זמן מסדר.
היו זמנים שהניסיונות הללו הספיקו. שהרצון הממלכתי של החיילים והמפקדים שיקף אינטרס משותף ענייני, ושההתעקשות על הלכידות היתה גדולה מהרצון להפגין בעלות. אבל האתוס לפיו צה"ל מצוי מחוץ לכל מחלוקת חברתית כבר מזמן מתנוסס חיוור. משרתי המילואים והסדיר אמנם חוזרים על כך שבתוך הטנק אף אחד מהם לא התעניין אם אתה תומך רפורמה או מתנגד לחוקי הלכה, והם כמובן צודקים, אבל צה"ל מעולם לא היה קרקע כה מוצלחת להצמיח עליה אינטרסים פוליטיים וקמפיינים חברתיים.
פקודת השירות המשותף
בצה"ל קיימת פקודה המכונה פקודת השירות המשותף ועל פיה חיילים דתיים פטורים מפעילות הוואי וטקסים המנוגדים לאורחות חייהם למעט טקסים ממלכתיים. אם מישהו הטעה חיילים לגבי טיבו של האירוע, הרי שמדובר בתקלה ויש ללמוד ממנה. אלא שיותר מהאירוע עצמו, מטריד האופן שבו נעשה בו שימוש. יותר מנוכח אחד באירוע העידו שהם כלל לא שמו לב לתקרית. ובכל זאת, היא הודהדה ברשתות כאילו מדובר היה בסערה רבתי.
צה"ל יכול אפוא להבהל. להבטיח הבטחות ולהישבע שמשרתי החשמונאים לא יראו אשה מיום כניסתם עד יום צאתם. אבל לא רק שלא יוכל לעמוד בהבטחות המופרכות הללו, הוא גם מתנדב להכניס עצמו לבור שלא ברור איך יצא ממנו
גם מופע ההאשמות של הציונות הדתית בוועדת חוץ וביטחון לא מקרי. כבר בפתיחתה של פקודת השירות המשותף מובהר שאיננה חלה על חרדים – להם קיימים הסדרי שירות מיוחדים. הניסיון לקשור בין התמיכה בעיגון השתמטות חרדים משירות, הוא לא יותר ממניפולציה. ככל שמבקשי החוק מבינים שהם נעדרי תמיכה ציבורית, הקלף שנותר בידם הוא להסביר שצה"ל לא באמת ערוך לקליטת חרדים.
צה"ל יכול אפוא להבהל. להבטיח הבטחות ולהישבע שמשרתי החשמונאים לא יראו אשה מיום כניסתם עד יום צאתם. אבל לא רק שלא יוכל לעמוד בהבטחות המופרכות הללו, הוא גם מתנדב להכניס עצמו לבור שלא ברור איך יצא ממנו. מי שחושב שהסדרי השירות לחרדים יתקבלו כשנציגי הציבור החרד"לי יעמדו מהצד ולא ידרשו את החלתם, יש לנו הקלטה בערוץ הכנסת להציע לו.
וכדאי לקחת בחשבון שעשוי להגיע יום שבו הציבור החילוני והליברלי יבין את כללי המשחק הזה, וסבלנותו תפקע. וגם הוא ידרוש את הזכות להימנע מאירועים בהם הרב החטיבתי הוא שמוביל את הטקס גם כשהטקס אינו דתי. או לשרת רק לפי הסדרים העולים בקנה אחד עם תפיסת עולמו, או ידרוש סמכות רוחנית חילונית מקבילה לרב. אולי יקח זמן לדרישות האלה להתהוות, אבל לא בטוח שכדאי להעמיד זאת למבחן.
צילום: יאיר שגיאצה"ל צריך להבהיר שהוא לא יאפשר צבא בתוך צבא. אפשר גם לקוות שיקום המפקד האמיץ ויבהיר שמגבלות הלכתיות הן דבר קשיח. אך כבוד הבריות הוא גם ציווי דתי, ולכידות יחידתית היא ערך צבאי שגם עליו יש לשמור. אם הרב יכול להשאר באירוע, יכולים גם החיילים הדתיים.
לסיום צריך להזכיר את העובדה הברורה: כמו שבשעת מלחמה ניתן היתר לא לצום או לעשות מלאכה בשבת, כך גם פרמדיקית בטנק בזמן קרב היא משהו להגיד עליו תודה. אולי להתבייש בעובדה שאם ההתנגדות לשירות נשים היתה מנצחת את המאבק לשילובן, לא היה מי שיטפל במי שהתנגד לכך, ולסמוך על עמוד השדרה הדתי שלך לצלוח את האירוע.
ולשאלתה של האשה מהסרטון שמפחדת מהפרמדיקית יותר מסינואר: מה היא עושה בטנק? יש תשובה אחת: היא מצילה את בעלך.
ד״ר עידית שפרן גיטלמן היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי וחברה בפורום דבורה
