מצבה של ישראל בעולם, ובעיקר במערב, רע מאוד, בזה לצערנו, אין חדש. תדמית המדינה הולך ומידרדר במרחב הציבורי והפוליטי בארה"ב ובאירופה בעיקר, בקמפוסים, בעיתונות ובעולם התרבות. אחד המקומות שנדמה שהאיבה לישראל יצאה מכלל שליטה היא איטליה, וזה נוגע בי אישית.
הרקע המשפחתי שלי האיטלקי, האהבה הגדולה שלי לעם האיטלקי ולארץ המגף גורם לי להביט בזעזוע עמוק ובדאגה הולכת וגוברת על המתרחש בערים רבות נגד כל מה שישראלי, כל מה שמריח ציוני ומשם לגל התבטאויות ואמירות אנטישמיות קיצוניות למדי.
נדמה שנעלמו כל הבעיות באיטליה ושנותרה רק הסלידה ההולכת וגוברת כלפי ישראל והישראלים, לא משנה כלל מה הרקע שלהם, עמדתם הפוליטית. במדינה נרשמת לאחרונה סדרה של תקריות בלתי נתפסות כמעט. כבר אחרי ה-7 באוקטובר הפכה איטליה לזירה מאוד חמה של פעילות פרו-פלסטינית במרחב הציבורי ובקמפוסים בעיקר. התנועה הסטודנטיאלית האיטלקית, שחזקה מאוד בחוגי השמאל, יחד עם איגודי העובדים המאוד חזקים באיטליה, מקיימים כמעט מדי שבוע הפגנות ענק בערים המרכזיות של איטליה עם קריאות נגד ישראל וסיסמאות שגובלות באנטישמיות.
זה הגיע למצב שבחודשים האחרונים נמנע מעיתונאים ואישי ציבור איטלקים-יהודים לנאום באוניברסיטאות חשובות באיטליה, רק בשל יהדותם וכי העזו להביע הבנה או תמיכה במאבקה של ישראל נגד הטרור. אבל בשבוע האחרון בלבד יש צבר אירועים שכבר קשה להתעלם מהם. משפחה ישראלית שטיילה בנאפולי שבדרום איטליה גורשה ממסעדה בה התיישבה לאכול אחרי שהבעלים גילתה כי הם מישראל, החלה לקלל אותה באמירות אנטישמיות וצעקה לעברם כי "הציונים לא מקובלים כאן".
זוג ישראלי סולק ממסעדה בנאפולי
העובדה שהלקוחה הישראלית שלפה מצלמה ותיעדה את המקרה, הפך את הסיפור לוויראלי והתקשורת האיטלקית התעסקה בו מאוד. אלא שלצד הגינויים, מדהימה עוד יותר ההזדהות העצומה של הגולשים ושל רבים בציבור לעמדה של בעלת המסעדה. בנאפולי החלו לצוץ בימים שלאחר התקרית סטיקרים ועליהם הכיתוב "ציונים לא רצויים כאן" כאות הזדהות עם המסעדה.
"נאפולי כולה נגד ישראל והציונים"
אמנים ותושבים החלו להדביק את הסטיקר או להצטלם איתו ברשת ולהפגין סולידריות עם המסעדה, כשהם מבהירים ש"נאפולי כולה נגד ישראל והציונים". ב-1 במאי התקיימה ברומא הופעת ענק של מיטב הזמרים והלהקות של איטליה לרגל חגיגות יום הפועל, מסורת חשובה באיטליה. עשרות אלפים נהרו לרומא כדי לשיר ולחגוג במופע הענק. ניצלה זאת להקה צעירה ופופולאריות מאוד בקרב הצעירים באיטליה, אחרי שהגיעה למקום השני בתחרות האקס-פקטור האיטלקי, ובחרה לנגן את השיר "הבה נגילה" הכל כך יהודי וכל כך ישראלי, כשהזמר מטיף על רקע הצלילים כי "מילות השיר, לשמוח, לא יהיו רלוונטיות כל עוד כל העמים לא יהיו חופשיים מדיכוי", וקרא לקהל הרב לחזור אחריו בשירה "פרי פרי פלסטיין", אלפים חזרו אחריו בשמחה, וכל זאת על רקע המנגינה של הבה נגילה.
בקהילה היהודית נדהמה וזעמו על הביזוי של השיר ובעיקר על הבורות של הלהקה והרוע שהפגינה. התקשורת התעסקה בזה קצת והמשיכה הלאה. אכן הלאה. באוניברסיטת לה ספיינצה, אולי המוסד האקדמי החשוב ביותר באיטליה, נחנך בשבוע שעבר הקשת ספרו של לא אחר מרב המרצחים ומנהיג החמאס לשעבר יחיא סינוואר, כשהספר שכתב בכלא הישראלי "הקוצים והציפורן", הוצג באירוע מחתרתי שתוכנן בשקט, אחרי שניסיון השקה קודם בחודש מרס האחרון עורר ביקורת וזעם מצד הקהילה היהודית ובוטל. אז הפרו-פלסטינים והסטודנטים מהשמאל הפרו-פלסטיני לא ויתרו ופעלו מתחת לרדאר עד שהצליחו להשיק את הספר, כאשר היוזם הסביר "על חשיבותו העצומה של הספר כדי להבין את שורשי ההתנגדות הפלסטינית", תוך כיד שהוא מטיף נגד ניסיונות הצנזורה נגד השקת הספר שלשמחתו לא צלחו.
זמר ושחקן איטלקי מאוד מוכר, יהודי ואוהב ישראל, סופג אמירות קשות ביותר ברשת. בתוך כך, נמשך גם מה שהפך בשנה וחצי האחרונות כמעט למסורת באיטליה, לתקוף ולגדף לא אחרת מאשר את ליליאנה סגרה, ניצולת השואה בת ה-94, ניצולת השואה המפורסמת והמכובדת ביותר באיטליה, שזכתה למעמד של סנאטורית לכל החיים. סגרה היא הקול החשוב ביותר באיטליה בעשורים האחרונים נגד האנטישמיות ולשימור החינוך לזכר השואה. אבל טבח ה-7 באוקטובר הפך את סגרה למטרה, ל"סוכנת ציונית", והביקורת הקשה שהטיחה בחמאס והזוועות שביצע הארגון גרמו לרבים מאוד להפגין נגדה, להניף נגדה שלטים עם סיסמאות נוראיות, ולגדף אותה בפוסטים טרסיים.
סגרה מבקרת חריפה של ממשלת נתניהו והביעה אמפתיה רבה לסבל של האוכלוסייה הפלסטינית, תוך גינוי ברור לחמאס. אבל זה לא הספיק כדי להפוך אותה למטרה, ובטוקבקים כבר רואים פוסטים של רבים שמאסו באמירות שלה כביכול על זוועות השואה והמיאוס ממנה כאישיות ציבורית. מזה שנים היא כבר נאלצת להסתובב עם אבטחה אישית צמודה בשל האיומים על חייה. אלה גברו לאחרונה. אומרים לי איטלקים שפגשתי לאחרונה, סתם אזרחים וגם מעולם הדיפלומטיה, שלא צריך להגזים וכי הקולות האלה תמיד היו, וכי הרוב תומך בישראל.
דניאל בטיניאבל הרוב הזה, מה לעשות, מאוד דומם. תומכי ישראלים שאני מכיר באיטליה, חשים מאוימים ובמיוחד היהודים האיטלקים חשים מאוד לא בנוח. בכלל, אני שומע כי הרוב באירופה לא תומך בגישה האנטי-ישראלית המתפשטת וסולד מהאנטישמיות הגואה. אבל הרוב הזה לא ברחובות, מפקיר את הזירה לשנאה, שמאחדת את תומכי הפלסטינים, איסלמיסטים, צעירים מהשמאל וגם פעילי ימין קיצוני שמוצאים במה נוחה לתיאוריות גזעניות נוראיות. ואיטליה, שקרובה לי כל כך ללב, הפכה למוקד של האירועים האלה. וזה כואב. מאוד.
