טורונטו. אולם אירועים סמוך לנמל התעופה. שעת בוקר, ובחוץ כבר משתרך תור ארוך של יהודים מנומסים. הם ממתינים בסבלנות קרוב לשעה, נחושים להיכנס לכנס מיוחד המוקדש לטרנד הלוהט של העונה: אנטי-ציונות.
"אנטישמיות", מסביר לי מישהו בתור, "זו כבר מילה ישנה. היא פשוט לא עובדת טוב באלגוריתם של הרשתות". אני מהנהן במבוכה. הרי רק שעות ספורות קודם לכן נשלח אלינו המיקום בדיסקרטיות, והנה מעבר לכביש כבר מתנופפים דגלים וקריאות "פרי פלסטיין" נזרקות לחלל האוויר. התור מתקדם בעצלתיים אל סופו, ושם, בכניסה, כבר ניצבים מאבטחים שכירים. הם חמושים בציוד יקר, אפודי מגן ונעליים צבאיות גבוהות, אך ניכר שאין להם שום עניין אמיתי במתרחש סביבם. ואני, לרגע, באופן משונה, מוצא את עצמי מתגעגע לנתב"ג.
אני עובר את משוכת הביטחון ונכנס פנימה. מתנדבת מבוגרת עם תיק גוצ'י יוקרתי מפשפשת בערימת השמות כדי למצוא את התג שלי, אך ללא הצלחה. אז הם פשוט מאלתרים תג בכתב יד, אך את השם שלי הם כותבים בטעות. כנראה שהם פחות חזקים בשמות עבריים. לא נורא מילא אף אחד כאן לא באמת מכיר אותי.
אני כבר משוטט בין הדוכנים. באחד מהם מוכרים ספר ילדים על ישראל, שבו, משום מה, כל הדמויות באיורים חובשות כיפות לראשן. בדוכן שכן עומדת מתנדבת צעירה, חבושה בכובע מצחייה של Make America Great Again, ומסבירה בפנים קורנות על הארגון שלה. "את מקבלת תשלום?" אני שואל. לא", היא מחייכת, "אבל זה שווה הכל רק בשביל הסיכוי לפגוש את בן שפירו". "בפעם הבאה תבקשי כסף", אני מציע לה בחיוך, "אני די בטוח ששפירו יסכים איתי". "כן, אולי..." היא ממלמלת.
הם מסבירים באנגלית רהוטה ונוקבת למה הצדק איתם, וקובעים בפסקנות שכל מי ששונא אותם הוא גזען. בזמן שהם מדברים, אני מוצא את עצמי תוהה מה הטעם בכנס אם הכל כבר ידוע מראש
בדומה לשפירו, הדוברים שיעלו מיד על הבמה הם בעיקר אושיות רשת, חמושים בצבאות של עוקבים ובציוצים מושחזים. הם מסבירים באנגלית רהוטה ונוקבת למה הצדק איתם, וקובעים בפסקנות שכל מי ששונא אותם הוא גזען. בזמן שהם מדברים, אני מוצא את עצמי תוהה מה הטעם בכנס אם הכל כבר ידוע מראש, אבל הקהל, כך נדמה, לא זקוק לחידושים. הוא מוחא כפיים בהתלהבות משולהבת, וממהר אל הלובי כדי לתפוס מקום טוב בתור המשתרך לסלפי עם הסלבס.
כמו בחתונה יהודית קלאסית, גם כאן כולם משאירים צ'ק בכניסה, ובין נאום למצגת נפנים אל הקייטרינג שמציע כריכי רוסטביף. אין טחינה באופק, אבל האנשים רעבים. ושוב משתרך תור. אני מחליף ברכות שלום עם הסובבים אותי. כשהם שומעים את המבטא הם שואלים בדאגה איך המצב בארץ, וממהרים לנחם אותי בסיפורים על הטיול האחרון שלהם בארץ הקודש. בתום הארוחה, המארגן עולה לבמה ומבקש מכולם לתפוס את מקומותיהם. "שאני לא אצטרך לצעוק עליכם בעברית!" הוא מזהיר במיקרופון – באנגלית, כמובן – ומוסיף בטונציה מוכרת: "יאללה, יאללה".
הם מתיישבים באיטיות. יש להם זמן, אולי זה מפני שליהודים יש היסטוריה ארוכה של כנסים. הרי גם לפני כמעט 130 שנה, באולם אחר, בעיר אירופית, החליט יהודי מתבולל אחד בשם תיאודור הרצל לארגן כנס. גם אז הם לבשו את מיטב חליפותיהם, וחלמו חלומות גרנדיוזיים. אומרים שהיה נחמד בבאזל. בסוף הם אפילו הצטלמו על המרפסת.
אז כן, הציונות אולי לא גרמה ליהודים להפסיק לבכות – לעיתים נדמה שהיא עשתה בדיוק את ההפך – אבל היא יצרה משהו חסר תקדים בהיסטוריה האנושית: יהודי ריבוני, מודרני, שאינו תלוי עוד בגחמותיהם של פריצים ואחרים, אלא גורלו בידו
אלא שבאירופה, זה לא נגמר בדיבורים ריקים. כפי שניסח זאת בשעתו הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל: "על נהרות בבל ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על נהר בזל ישבנו והחלטנו לא לבכות עוד". אז כן, הציונות אולי לא גרמה ליהודים להפסיק לבכות – לעיתים נדמה שהיא עשתה בדיוק את ההפך – אבל היא יצרה משהו חסר תקדים בהיסטוריה האנושית: יהודי ריבוני, מודרני, שאינו תלוי עוד בגחמותיהם של פריצים ואחרים, אלא גורלו בידו. יהודי שעושה מעשה.
אולי בגלל המחשבה הזו מצאתי את עצמי מסתובב בין האולמות בתחושה של גבר שהלך לאיבוד. עייף מהתלונות, מהנאומים הרהוטים והתורים הארוכים, פניתי לעבר היציאה. חולף פעם האחרונה על פני שלט ה"תרומות", מלמלתי לעצמי: "תרמתי כבר במשרד". ועם מעט הכסף שנותר בכיסי, יצאתי אל האוויר הקר של טורונטו בדיוק כפי שנכנסתי, אוחז באותה אמת מזוקקת שהרצל ניסח לפני יותר ממאה שנה: כנסים ואירועים זה נחמד. אבל, בסופו של דבר, אין כמו בבית.
ד"ר עופר אידלס הוא היסטוריון, פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת קלגרי
