שלושה אירועים מגרמניה, רק מהשבוע החולף: מפלגת השמאל בגרמניה החליטה לאמץ את "הצהרת ירושלים" בנוגע להגדרת האנטישמיות, הגדרה המאפשרת, בעיקר לאנשים המשויכים לשמאל, להוציא קיטור אנטישמי במסווה של ביקורת על ישראל. כמה ימים לאחר מכן נערכה הפגנה של מעל אלף משתתפים לציון יום הנכבה שבמסגרתה נגרר שוטר אל תוך ההמון, הוכה בפניו ובגופו, ידו נשברה וצוותי ההצלה הזדקקו לשימוש בדפיברילטור כדי לייצב את מצבו.
ואילו המגזין הפופולרי דר שפיגל, מרח על השער שלו כתבה ענקית תחת הכותרת "ניכור" עם סימני שאלה לגבי היחסים בין שתי המדינות לנוכח המלחמה בעזה. בעוד שני אירועים, לכאורה לא קשורים, עלתה אלטרנטיבה לגרמניה, מפלגה לאומנית שהשב"כ הגרמני הגדיר את כל סיעותיה כ"ימין קיצוני'', למקום הראשון בכמה סקרים לאומיים (המפלגה הגיעה להישג שיא של יותר מעשרים אחוז מהקולות בבחירות הפדרליות בפברואר, המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט), והצבעת הקהל בגרמניה לשיר של ישראל באירוויזיון העניקה ליובל רפאל ניקוד מקסימלי של 12 נקודות.
נתעכב על הנתון האחרון: בעוד הצבעות השופטים הרשמיות נתנו ניקוד מלא רק פעם אחת לשיר הישראלי והציבו אותו במקום טוב באמצע, הצבעת הקהל לא נתנה מקום לספק: ישראל זכתה לניקוד מלא מ-13 מדינות, והובילה בהצבעת הקהל בהפרש ניכר. מדובר בהצבעה שאפשר להסביר אותה בשיר מוצלח, בביצוע נהדר של הזמרת וגם בסיפור האישי המרגש שלה. אבל שווה גם להסתכל על זהות המדינות שבהן הקהל העניק לישראל ניקוד מלא.
אוסטרליה, מדינה שבה קיימת השתוללות אנטישמית, אזרבייג'ן, צרפת, שהנשיא שלה התבטא בחריפות נגד ישראל בשבוע שקדם לאירוויזיון, גרמניה, לוקסמבורג, אחת המדינות שהודיעו כי תכרנה במדינה פלסטינית, פורטוגל, שבדיה, אולי המדינה עם הרחובות הכי אנטישמיים באיחוד, שאר העולם, בריטניה האנטי ישראלית, שווייץ, שברחובותיה שרפו את דגלי ישראל אתמול בהפגנות פרו פלסטיניות שבהן גם נפצעו שלושה שוטרים, הולנד, ששר החוץ שלה ביקש בשבוע שעבר לדון בהמשך קשרי המסחר עם ישראל ואזרח שלה ניסה להתפרץ לבמה במהלך שירה של רפאל, ובלגיה וספרד, עוד שתי מדינות שהצהירו כי יכירו במדינה פלסטינית, שניצלו בלי בושה את התחרות כדי להביע ביקורת על ישראל ועם ראש ממשלה ספרדי שהצהיר, ביום התחרות, כי יניע מהלך נגד ישראל בבית הדין בהאג.
קיים פער בגודל של מדבר סהרה בין איך שהאליטות למיניהן מנסות לגשר לציבור שלהן את הנרטיב הישראלי-פלסטיני, לבין איך שהציבור שלהן תופס אותו באמת
אין פה שום משהו מדעי, אבל אי-אפשר להתעלם מהקשר. או מאי-הקשר. במקום לבקר את מה שראוי לביקורת במדיניות ישראל, האליטות הפוליטיות, התקשורתיות, התרבותיות, האקדמאיות והמשפטיות בארצות הללו מנהלות קמפיין הסתה חד-צדדי נגד ישראל. אבל הקהל, האיש הפשוט שיושב בבית, רואה מציאות אחרת: אנטישמיות אלימה וחסרת הבחנה נגד יהודים וישראלים מצד האיסלאם הקיצוני והשמאל הרדיקלי, השתלטות מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני על רחובות הערים וקירות הבתים, השתלטות שעוינת את עולם הערכים היודו-נוצרי של האוכלוסיות הללו, הוצאות מסיביות של כספי ציבור על שיטור ההפגנות, פציעת שוטרים בהפגנות, הפגנות אלימות בקמפוסים, חוסר הבושה בהכחשות או בהשוואות לשואה ועוד.
זאב אברהמיקיים פער בגודל של מדבר סהרה בין איך שהאליטות למיניהן מנסות לגשר לציבור שלהן את הנרטיב הישראלי-פלסטיני, לבין איך שהציבור שלהן תופס אותו באמת. בין מי הטוב ומי הרע. האליטות במגדל השן, לא חוטפות את המכות שחוטף הציבור. הוא מתעלם מהיחס לנשים, יהודים וקהילות הלהט"בים. הצבעה לאירוויזיון היא רק הצבעה לתחרות שירים שמאלצית, אבל אפשר לראות בה את הנתק הזה, את המיאוס שחש הציבור מהנבחרים ומהאליטה שלו, את הנתק בין מה שהם רוצים ומה שמפריע להם לבין מה שהממשלה שלהם מתעסקת בו. מדובר בנתק שמסביר היטב את הזליגה המדאיגה והלא נפסקת של קולות מצביעים למפלגות ימין קיצוני.
