יותר משנה חלפה מאז שחרורה מהשבי של ארבל יהוד, אחרי 482 יום בגיהינום של עזה. ארבעה חודשים עברו מאז שהתאחדה עם בן זוגה אריאל קוניו, שהוחזק 738 ימים בשבי. אבל גם עתה, ארבל מתקשה לדבר על הזוועות שעברה שם - ומשאירה אותם כלשונה ב"מזוודה סגורה". "את הדברים שעברתי, עברתי מההתחלה עד הסוף, כמעט בכל יום בשבי", היא אומרת - מבלי לפרט.
בריאיון משותף לחדשות 12 סיפרה ארבל שלאחר שחרורו של אריאל, בעסקת החטופים האחרונה באוקטובר, "אני ואריאל קצת ישבנו בצד, התחלנו לדבר. ואז נפל לשנינו האסימון שהוא לא יודע שום דבר ממה שעברתי בשבי".
"גם אם הבנתי, לא רציתי לקבל את זה בשום צורה", אמר אריאל על יום השחרור, והשיחה הכואבת. "ואז אתה חוטף את האגרוף בבטן. מרגיש כאילו קרס עליך עולמך. בסוף אותו יום גם ראו את זה עליי. התעלפתי, התחלתי לפרכס. הגוף שלי פשוט קרס".
ארבל הוסיפה כי "לי הייתה כוונה ורצון מאוד גדול להחזיק את הדבר הזה עד שאריאל חוזר. כי הוא הבן אדם הכי קרוב אליי והוא מי שאני רוצה לשתף אותו ולספר לו. ושנינו לא שם עדיין. זה מאוד קשה. אני כל כך מעריכה ומעריצה ואוהבת את החטופים שמצליחים לשבת ולפתוח את הפה. ולספר, לפתוח את הטראומה שלהם".
לדבריה, השינוי אצלה חל לאחר שרומי גונן חשפה את ההטרדות המיניות שעברה בשבי, כבר מהיום הרביעי. "הדחקתי טוב עד אז", אמרה ארבל. היא התייחסה גם לדברי רומי על הפגישה עם החטופות במנהרה, "וההבנה שהייתי במצב הגרוע מכולם, בפער".
"הזדהיתי עם המון דברים שהיא אמרה, מבחינת הפער שהיא הרגישה כשהיא נפגשה עם הבנות במנהרה", אמרה ארבל. "אבל גם אחרי שיצא לי לראות את הזוועות שרומי הייתה צריכה לעבור, הפער נשאר. כי זה מלא-מלא זמן. את הדברים שאני עברתי, עברתי מההתחלה ועד הסוף. אז אני במזוודה סגורה".
בריאיון מקביל ל"דיילי מייל" היא אמרה כי את הדברים שרומי גונן עברה, "אני עברתי כמעט בכל יום בשבי". היא הוחזקה לבד בכל אותה תקופה, וסיפרה שניסתה לשים קץ לחייה בכמה הזדמנויות. "ניסיתי לשים לזה סוף שלוש פעמים", אמרה ארבל. "הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך. היו רגעים שחשבתי שזו הדרך היחידה לצאת".
לדבריה, מה שהשאיר אותה בחיים היה האהבה לאריאל, שממנו הופרדה לאחר שהשניים נחטפו יחד. "בכל פעם נזכרתי באריאל, וזה נתן לי את הכוח להמשיך לנשום", היא אמרה על המחשבות האובדניות. ארבל לא רצתה לפרט עוד על ההתעללויות, אבל כן סיפרה שהוחזקה בבידוד מוחלט, הורעבה, וסבלה מהתעללות פסיכולוגית, מינית ופיזית - עד כדי שבירת שתי צלעות.
על רגע החטיפה ב-7 באוקטובר אמרה: "שמתי את היד על הפה של הכלבה שלנו מרף כדי שלא תנבח אבל זה לא עזר. הם מצאו אותנו, גררו אותנו החוצה וירו במרף מול העיניים שלנו. שמענו את הבכי שלה עד שמתה". ארבל הוכתה, ואריאל ספג מכות קשות בראשו עד שדימם. אחיו של אריאל, דוד, רעייתו שרון וילדיהם נחטפו. אחיה של ארבל, דולב, הוגדר נעדר ובהמשך נקבע כי נהרג. שלוש שעות לאחר שהובלו לעזה הופרדו, וכל אחד נשלח למקום מסתור אחר.
ארבל יהוד וגדי מוזס עוברים בין המוני עזתים, ביום השחרור מהשבי
(צילום: רויטרס )
"שיגעתי אותם בשאלות עליה", אמר אריאל. "רציתי לשמוע אותה. רציתי לראות אותה. והם הבינו שלא אפסיק עד שייתנו לי משהו". לדבריו, לבסוף הסכימו לאפשר להם לכתוב פתקים שהועברו באמצעות שליחים.
המסרים היו קצרים ועוצמתיים: "אני בסדר. אני אוהב/ת אותך. תהיה/י חזק/ה".
"זה נתן לי כוח", אמר אריאל ל"דיילי מייל". "זה הזכיר לי שאני לא לבד, שמישהו נלחם איתי - גם בשקט". ארבל אמרה כי "פחדתי תמיד שאריאל ינסה לברוח ויסכן את חייו. אז המכתבים הרגיעו אותי". אבל כעבור כמה חודשים, זה נפסק. "אמרו לאריאל שאם יזכיר שוב את שמי - יהרגו אותי", סיפרה ארבל. "בכל יום קיוויתי שהוא בטוח. לא ידעתי אם הוא חי, אם פוגעים בו. הפחד הזה היה גרוע מהכול".
"המחיר הנפשי היה מטורף", הוסיף אריאל. "ההפרדה, חוסר הוודאות אם היא בסדר. לפעמים השתגעתי. הייתי הולך במעגלים, דופק את הראש בקיר רק כדי לשחרר את המתח".
ארבל אמרה כי בשבי גם נחקרה, הוחזקה במחנות פליטים ועברה ניסיונות לכפות עליה המרת דת. בתחילה אף דובר על מכירתם או הברחתם מחוץ לעזה. "הוחזקתי עם תינוק שהיה בן ארבעה חודשים. כששוחררתי הוא כבר היה בן 15 חודשים. הם נושאים סכינים מגיל שבע או שמונה", היא אמרה. "שלושה ימים לפני שעזבתי, התינוק כיוון אליי אקדח. הוא שיחק בו. הוא כיוון אותו אליי בזמן שהתחננתי לאימו שתוריד אותו".
ארבל שוחררה בינואר אשתקד, ויצאה לבדה אל תוך המון מוקף מאות מחבלים. "אני זוכרת שיצאתי וראיתי את ים סרטי הראש הירוקים", אמרה. "הייתי האישה היחידה. המוח שלי ניסה לעכל - אני חופשייה? אבל עדיין מוקפת בהם? פחדתי, אבל ידעתי שאני חייבת לשרוד. חשבתי על אריאל - הייתי חייבת לחזור אליו". אז, לראשונה מיום החטיפה, היא פגשה בישראלי - גדי מוזס, ששוחרר אף הוא באותו היום.
אריאל שוחרר לאחר 738 ימים בשבי. "מאז שחזרתי, לא באמת חזרתי לחיים", מסכמת ארבל. "מה שהחזיק אותו הייתה המחשבה עליי, האפשרות שניפגש שוב. שאולי עוד יהיה לנו חיים יחד". אבל עכשיו הם ממשיכים להיאבק - בלילות ללא שינה, בפלאשבקים ובטראומה. הם מנסים ללמוד לחיות מחדש - כשביתם בניר עוז לא קיים עוד.
