דמיינו לעצמכם מצב בו שתי קבוצות כדורגל משחקות, כאשר אחת מהן משחקת ללא שוער בשער. האם מדובר במשחק שוויוני? האם יש בכך הגיון? זהו המצב הקיים היום בישראל כאשר חברי כנסת, שיכולים לפרסם ולפגוע בפרסום דיבתי, מגישים תביעת דיבה נגד אזרח שאף הוא חטא בכך כנגדם.
ימים מורכבים וקשים עוברים על מדינת ישראל. הציבור משמיע את דעתו בלהט בפרסומים שונים ובדרכי פרסום שונות. חלק מהפרסומים כוללים אמרות קשות ופוגעניות כנגד פוליטיקאים מכל קצוות המפה הפוליטית. חברי הכנסת לא נשארים חייבים, ובמקרים רבים גם משמיעים את דעתם באופן בוטה ומשתלח שיש בו כדי לפגוע באדם זה או אחר. והנה, מסתבר כי החוק בישראל יצר אנומליה בלתי סבירה שראוי כי תתוקן בהקדם. מאחר וקשה להניח, כי בעת הזאת דווקא, חברי הכנסת יזדרזו ויערכו את התיקון (במיוחד שיהיה בתיקון כדי לייצר מצב בו מעמדם בבית המשפט יהיה זהה לכל אזרח אחר, חס וחלילה), ראוי ונכון יהיה, כי בתי המשפט יתנו את דעתם לנושא ויתקנו את המצב הבעייתי הקיים.
החוק קובע כי לחברי כנסת קיימת חסינות מפני תביעות בתחומים שונים, ובכלל זה פרסומי לשון הרע. זאת כדי שיוכלו למלא את תפקידם בלא מורא. חברי הכנסת אכן עושים שימוש בחסינותם זו, ומפרסמים פרסומי לשון הרע, לכאורה, על אזרחים מהשורה. לאחרונה, אף הועלתה הצעת חוק על ידי ח"כ טלי גוטליב שמבצרת את חסינות חברי הכנסת וקובעת כי יידרש רוב של 90 ח"כ כדי להסיר חסינות בכל עניין, לרבות בכל הליך אזרחי. מבדיקה, במדינות "פחות דמוקרטיות" מישראל, כמו בריטניה, אוסטריה, קנדה, דנמרק, ופינלנד, הגנת החסינות מפני תביעות דיבה מתקיימת רק באשר לדברים שנאמרים בפרלמנט. בוודאי לא דברים שמועלים ברשתות החברתיות לסוגיהן. אמנם בעבר היו מקרים שבהם אזרחים תבעו חברי כנסת שפרסמו פרסומי דיבה, אולם בתי המשפט מפרשים בהרחבה יחסית את חוק החסינות ובדרך כלל מסלקים את התביעות על הסף (לדוגמא, בעניין ניר חפץ נגד ח"כ אמיר אוחנה, ועוד).
והנה, באופן תמוה, חברי כנסת יכולים גם יכולים לתבוע אזרחים שפרסמו כלפיהם אמירות שונות. כך, השרה מירי רגב תבעה את חדשות 13 והכתב ספי עובדיה על כתבות שפרסמו עליה, וכך השרה מאי גולן שתבעה בתביעת דיבה את רני רהב ביחס לביקורת שהעלה כלפיה, ועוד. תביעות אלה מצד חברי כנסת מציפות את הבעיה ומציגות את חוסר הסימטריה שיש בין נבחרי ציבור לאזרחים מן השורה. חברי כנסת יכולים לתבוע על פרסום לשון הרע שפגע בהם, אך אזרחים יתקשו מאד לתבוע חבר כנסת. אפילו אם מדובר בתביעה שכנגד במסגרת אותו הליך משפטי. כלומר, המצב החוקי יוצר סטטוס אי שוויוני בעליל.
העובדה שחברי כנסת מנצלים את חסינותם כדי לפגוע, ובד בבד עומדים על קוצו של יוד ותובעים מי שמפיץ לשון הרע כלפיהם, איננה משרתת את תכלית החוק, ואיננה עומדת במבחן הדמוקרטי
הרציונל של מתן חסינות לחבר כנסת מפני תביעות בלשון הרע, הוא לאפשר קיום דיון חופשי בנושאים ציבוריים, בלי לחשוש שמא בדיון עצמו ייחשף חה"כ לתביעה. אבל, המחוקק לא צפה מצב בו חסינות זו תוליד אי-סימטריה כזו. כוונת המחוקק הייתה עניינית, אך העובדה שחברי כנסת מנצלים את חסינותם כדי לפגוע, ובד בבד עומדים על קוצו של יוד ותובעים מי שמפיץ לשון הרע כלפיהם, איננה משרתת את תכלית החוק, ואיננה עומדת במבחן הדמוקרטי.
חוסר השוויון במסגרת הליכים משפטיים חייב להיפסק. אמנם חבר הכנסת צריך להיות חופשי להביע את עמדותיו באופן משוחרר, בלי סכנה שהוא חושף עצמו לתביעות לשון הרע. ואולם, מקום בו חבר הכנסת מחליט להגיע לבית המשפט ולברר את עניינו, שם, אל מול אזרח שביקר אותו, ראוי שגם לאזרח תהא את הזכות הדיונית והמהותית, לברר במסגרת אותו ההליך אמרות קשות של אותו חבר כנסת כנגדו.
צבי גלמןולסיום הצעה לכולנו – מחשבה אחת נוספת לפני שחרור פרסומים פוגעניים כלפי הזולת. ולכבוד שנה חדשה, נאמר – "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"
עו"ד צבי גלמן הוא שותף בכיר ומנהל מחלקת לשון הרע במשרד אריאל שמר, גוטרמן, גלמן ושות'
